חשיפה ראשונה: קטעים מדיון סודי של נציגי הון ושלטון

 הגיע לידי, בדרך לא דרך, מסמך נדיר שתיעד בסתר חלק מכינוס חירום סודי של הגוף העלום הקרוי "פורום ראשי המשק", שהתקיים בבית "השיטה", ושעסק בתנועות המאבק. אחשוף ממנו לראשונה חלקים רלבנטיים.

חלק מן המשתתפים הם רבי השפעה אך אינם מוכרים בציבור הרחב:

בין המשתתפים: מצד השלטון-   המפקח על ההגבלים העסקיים, שאישר את המונופול ל”תנובה"  ונמנע מלהפעיל את זכותו החוקית לפקח על מחירי המונופול;  המפקח על הבנקים שהוא גם מועמד למנכלו"ת בנק גדול;  ח"כ המוביל את המאבק על סירוס הבג"צ;

 מצד אנשי הון:  דונקי נחנר איחר מכיון שהתעכב במהלך מו"מ   עם כמה חברי כנסת על תרומות לפריימריס ועל חשיפה טלביזיונית בתמורה לבלימת חוק הריכוזיות בועדת הכספים;

ואיתם אנשי הבינים: עו"ד צמרת שטבע את הביטוי "שיטת השקשוקה";  לוביסט צמרת שהתפרסם אצל אילנה דיין.

נציג ראש הממשלה :  הזמנו את כינוס החירום הזה כדי לטפל בסיכון הגדול האורב לנו עכשיו:  "המאבק החברתי". המחאה הזו מגיעה דווקא כשאנו במרחק נגיעה מהשגת מטרותינו:  אנו עומדים להשיג סוף סוף את ארה"ב  כ"מדינה בעלת אי השוויון הגדול בעולם"  ו"הממשלה עם שיעור ההוצאה הציבורית הנמוכה במערב", "המדינה עם ההישגים החינוכיים הירודים במערב" ועוד.   המחאה מאיימת על ההישג הזה, ועלינו לפעול בנחישות  ומהר.

 מה הסיכון בהתארגנות שלהם?

 ה"שיטה" שלנו , כמו אקזמה ופטרת, זקוקה לחושך חמים ולח. שקיפות היא אויב מסוכן, מינהל ציבורי תקין הוא אויב קיומי.  אילו היתה שקיפות במינהל הציבורי, אילו הרגולטורים היו מבצעים את תפקידם, אילו דילים בכנסת היו חייבים בדיווח, האם היינו יכולים להמשיך ולהתקיים?  שקיפות הייתה הורגת את העדפת הסקטורים המיוחסים;  איך היינו יכולים לחיות בדו קיום בשלום עם הוועדים החזקים אילו היו הדברים מתפרסמים? איך היינו יכולים להרים את פרוייקט הולילנד ודומיו ? איך יכולנו לאפשר לכם מונופולים ללא פיקוח האם יכולנו, בתנאי שקיפות, לאפשר לכם להמר על אג"ח של הציבור, להפסיד מיליארדים ואז לסדר לכם  שמיטת חובות (כן, כן, "תספורת") ?   לפטור אתכם ממיסים על רווחי הון ומיסי חברות?  ? ? איך היינו מצליחים להחזיק את הפלסטינים בישראל וברשות עם הראש למטה? ואיך היינו אנו, משרתי הציבור, מממנים את הפריימריס שלנו כדי להמשיך ולשרת את הציבור? אנו מוכרחים לשמור על החשיכה, על אי השקיפות, על יכולתנו להסתיר את היער על ידי עצי הנתונים.  זוהי החוזקה שלנו. והם מאיימים עליה.

עו"'ד שקשוקה.  היו לנו הצלחות מרשימות בהשתקת הציבור הזה ובהטעייתו  בעשורים האחרונים. שכנענו אותם שאנחנו מבינים בכלכלה והם לא; שכנענו אותם ש"כולם עושים ככה"; שכנענו אותם ש"המצב הבטחוני מחייב קרבנות"; שהממשלה מבינה מה היא עושה; ובעיקר, ש"ככה זה" , שהציבור פסיבי וחלש , וש"אי אפשר לשנות כלום". השימוש המשולב בתקשורת ,שאנו השולטים בה, עם המערכת הפוליטית, פעל היטב. יתר על כן, עודדנו את הפיצול שלהם. השמצנו את המעמד הבינוני באזני העניים ("אוכלי סושי, שונאי יהדות"), ואת העניים הכפשנו באוזני מעמד הבינים ("אוכלי חינם, עצלנים, הביאו על עצמם את העוני").  אצל האקטיביסטים  עודדנו את האידיאולוגיה של "אם רק כל אחד יעשה את שלו הכל ישתנה"; טיפחנו את המיתוס ששינוי חברתי יקרה רק עם  "יציאה לרחוב";  עודדנו אותם להאמין ש'אסטרטגיה' היא "קמפיין תקשורתי";  הטעינו אותם לחשוב שהויכוח הוא על צדק, והעלמנו את העובדה שהמאבק הוא על שינוי שדה הכוחות. אבל אני חושש שעכשיו זה מתחיל להשתנות.

דונקי נחנר:  המודיעין שלנו מצביע על כך שהם בונים עכשיו כמה כיווני פעולה, שמהווים סיכון קיומי לעבודתנו.  כדי לנצח אותם עלינו לסכל, בנחישות וברגישות, את ארבעת כיווני הפעולה הבאים, לפני שיערערו את כוחנו.  מה הם רוצים?

א.     הם רוצים סולידריות בין מרכז ופריפריה.  רע מאד! הסולידריות שלהם משמעה הבקעת הסולידריות  שלנו.  חס ושלום שישיגו שילוב כוחות בין המעמד הבינוני והנמוך, סיוע-אמת  לקבוצות מוחלשות, פעולה משותפת.  עלינו לטפח את הפיצול, המריבות האישיות, ריבוי המטרות.  עלינו להביא אותם להתייאש מעצם הסיכוי לשתף פעולה.   עלינו לעודד את הנטייה לדבר את עצמם לדעת במקום להתחיל לפעול ביחד.

ב.     הם רוצים להשתלט על הכנסת.  אם הם ישתלטו, ולו גם באופן חלקי, על מוקד הכוח הגדול שלנו-הכנסת-נאבד את הקרקע הפוריה ביותר לדילים, עיסקאות, תרגילים סקטוריאליים, חקיקה מפלה, השתקת הרגולציה. .האם אנחנו צריכים שסדר היום החברתי יוביל את הכנסת הבאה? שחברי כנסת בלתי חברתיים יוקעו ויפלטו?  שמפלגות יתחרו זו בזו בחברתיות? שהכנסת תשב על הרגולטורים ותדחף אותם לעבוד? שיחקקו חוקים נוגדי ריכוזיות? שהכנסת תוביל רפורמה במינהל הציבורי שידאג שמשרדי ממשלה יפסיקו לתפקד כאחוזות מפלגתיות?  לשם כך אנחנו צריכים לשכנע אותם שהכנסת היא מקום מנוון, חסר כוח, שהמטרה האמיתית היא החרדים, או האיראנים, או הרפז.

ג.      הם רוצים  לבקע את "השיטה", מה שהם קוראים "הון-שלטון-עיתון".  אם יבינו שהיריב הגדול אינו "יוקר המחיה" או "מחיר פסק –זמן", אלא ה"שיטה" שלנו שהיא היא המייצרת את יוקר המחיה –יהיה רע. ואם חלילה יהפכו את השיטה עצמה ליעד אסטרטגי, אז יהיה רע מאד!

ד.     הם רוצים  להקים תנועת-גג  רצינית, גדולה, שתאפשר לארגונים החברים חופש פעולה ,אבל עם שיתופי פעולה, עם כלי תקשורת עצמאיים, עם בית ספר נודד לחינוך הציבור כנגדנו, עם צוותי תקשורת, לוגיסטיקה, עם מנהיגות דמוקרטית (חה-חה-חה), עם שקיפות, עם אסטרטגיה לטווח ארוך…

ההקלטה נפסקה כאן.  כנראה תקלה טכנית. מישהו כבר מפיק ממנה תועלת.

הערת המביא לדפוס: הרשימה הזו היא פרי דמיוני ולא תיאור של מציאות. הדמויות וכל המסופר אינם משקפים אירועים או דמויות מן המציאות.

מצגת – מאבקים חברתיים ופוליטיים: יסודות לבניית אסטרטגיה

המצגת (מאת נחי אלון) מראה את שלוש הפנים של מאבקים חברתיים ופוליטיים בישראל: שינוי יחסי הכוחות, בניית עוצמה והידברות.

להורדת המצגת - מצגת יסודות לאסטרטגיה לשינוי חברתי

מה נדרש לשם בניית אסטרטגיה?

במלחמת העולם השנייה הצליחו הצוללות הגרמניות להטביע מאות אניות ואלפי מלחים של הצי הבריטי, ואיימו על כוח עמידתה במלחמה.  רעיונאי בריטי כתב לשר הימיה שיש בידיו המענה האולטימטיבי על הבעיה. כמובן הוא  זומן בדחיפות לשיחה עם השר שהקשיב לו בדריכות.   "הפתרון הוא פשוט" אמר; "הרתיחו את הים הצפוני.  ההרתחה תמית  את צוותי הצוללות,  וכל מה שיוותר לכם הוא לאסוף את הצוללות ולהשתמש בהן."

"רעיון מצוין" אמר השר; "אבל איך מרתיחים את הים?"

"אני הבאתי את הפתרון העקרוני" אמר הרעיונאי.  "כל היתר הוא רק עניין טכני. את זה-שיפתרו המומחים ".

החשיבה במאבקים לא מעטים דומה לחשיבה של חברנו הרעיונאי:  חלק גדול ממה שמוגדר כ'מטרות למאבק' אינו אלא  משאלות-לב, כאותה המשאלה להרתיח את הים. כך הן למשל ה'מטרות' שהציבו לעצמן קבוצות שונות בניסוחים כגון  "שינוי סדר העדיפויות הלאומי" , "פתרון בעיות הדיור הציבורי",  "שינוי השיח", "סיום הכיבוש"  וכיוצא בזה.  הגדרות אלו אינן עונות על השאלה "איך עושים את זה".

כדי להבין איך משנים מצב צריך להבין תחילה מדוע הוא כפי שהוא.  המצב הוא כפי שהוא מחמת פעולתם של כוחות מרובים ששואפים לשמר אותו, בין אם בגלל אידיאולוגיה ובין אם בגלל אינטרסים אישיים, כלכליים, חברתיים או פוליטיים, ובגלל חולשתם של הכוחות השואפים לשנות אותו.   מי שמנסה לשנות מצב כזה בלא להבינו משול למי שמנסה לתקן תקלה במנוע המכונית על ידי טלטול אקראי של חלקי המנוע.

כך, לדוגמה, קשה להיאבק ביעילות למען יישום חוק חינוך חובה מגיל 3. בלי לדעת קודם לכן:  מי אחראים על יישום החוק ומדוע אינם עושים כן?   האם פעולתם ומחדליהם נובעות מסיבות אידיאולוגיות, מאינטרסים?  של מי? מיהם המרוויחים מהעובדה שהחוק איננו מיושם?  מה הם מרוויחים מכך?  מי יפסידו מכך שייושם החוק, ומה יפסידו?  מה מקורות כוחם ומה משאביהם של המטרפדים את יישום החוק ושל תומכיהם?  לאן הולכים המשאבים שהיו צריכים להיות מופנים ליישום החוק, ומי מעוניין בכך? וכיוצא בזה.

בקצרה, עלינו להבין את הכוחות העומדים מולנו: מיהם היריבים ('יריבים' ולא 'אויבים'! ), מה מניעיהם, מה משאביהם, מה מקורות הכוח שלהם, מה דרכי הפעולה, מה  כוחותיהם וחולשותיהם,ומה נקודות הפגיעות שלהם.  באופן דומה עלינו להבין לעומקם את הכוחות העומדים לרשותנו את תומכינו הפוטנציאליים ואת הסביבה הציבורית שבתוכה מתקיים שדה הכוחות. בצבאות נקראות פעולות-מחקר וניתוח  אלו הערכת מודיעין, ומצביא שפוי לא יפעל בלעדיהן.

משהכנו הערכת מודיעין כזו  והבנו די הצורך את הכוחות השונים המשחקים במגרש, נוכל לשאול:  אילו מן הכוחות העומדים לרשותנו יוכלו לצמצם את הכוחות השונים שזיהינו מולנו?   אילו בני ברית נוכל לשתף?  איך נעצים את כוחנו שלנו? איזה תהליך לטווח מיידי, בינוני וארוך עלינו להפעיל כדי להשיג את השינויים הללו?  בקצרה, נציב לעצמנו מטרות.  את מטרותינו נגדיר מעתה לא במונחים של "אנו רוצים את יישום החוק" אלא במונחי "אנו רוצים לצמצם את  מוקדי הכוח הספציפיים אשר מונעים את יישום החוק, וליצור כוח נגדי למען יישומו".  ועתה , ורק עתה,  נוכל סוף -סוף להתחיל לענות בצורה מועילה על שאלת הצוללות -"איך עושים את זה".- לא רק ב'קמפייין' יצירתי מהיום להיום, אלא גם לעתיד הבינוני והרחוק.

מכלול זה של הערכת -המצב, הצבת המטרות וקביעת דרכי הפעולה קרוי אסטרטגיה. בלעדיה יש סיכוי סביר  שפעולותינו יישארו בגדר מחאה רפה ובלתי- ממוקדת,  שלא תבשיל לכלל מאבק יעיל.  אסטרטגיה כזו נחוצה לכל קבוצת מאבק במאבקה הספציפי.  ואם רוצים לשנות דברים במישור הארצי ואפילו הבינלאומי, הרי לא נוכל להסתפק במאבקים נפרדים (וחלשים):  אנו זקוקים לכיוונים אסטרטגיים עבור שלם הגדול מסכום חלקיו,  שבו יוכלו קבוצות שונות   למאבקם הספציפי .לשתף פעולה למאבק על מטרות-על , מבלי לוותר על מאבקיהם היחודיים  (כדוגמה, עיין בהצעתי בבלוג זה, הקרויה "לכבוש את הכנסת").

נחי אלון

מהפכה, לא מחאה! מאת ד"ר מולי פלג

מהפכה, לא מחאה

מחאה לא מביאה שינוי חברתי. זה לא תפקידה והיא איננה מסוגלת לשאת על גבה את עול האחריות לתמורות רחבות היקף. תפקידה של מחאה הוא להסב תשומת לב לאי שביעות רצון, להתריע מפני קלקולים או להזהיר לקראת משבר מתקרב אך אין היא מחוללת שינוי אלא רק מכשירת הקרקע לקראתו. מחאה מוצלחת מבשרת שינוי; מהפכה מביאה שינוי. לכן מחאה היא חסרת משמעות אם איננה סוללת דרך או נושאת את מסר המהפכה. תינוק מוחה כשלוקחים ממנו צעצוע אבל אין לו יכולת לארגן מחדש את חדר הצעצועים כדי שיותר לא יטלו ממנו דבר. המחאה החברתית בישראל נטולת יומרות מהפכה וחפה מלדרוש יותר מאשר שיחזירו לה את הצעצוע. אין מה להתאכזב מהמחאה החברתית בישראל באותה מידה שאין לצפות מתינוק שיעלה על הבריקדות.

הדרך היחידה שבה עשויה מחאה לשמש כפורצת דרך וכמאיץ לשינוי מהותי ויסודי היא דבקות ומסירות לרעיון המהפכה: שינוי השקפת עולם, ובעקבותיה שינוי סדר עדיפויות ואחר כך שינוי אסטרטגי של גישה, מטרות ואמצעים. אבל המחאה החברתית לה היינו עדים בקיץ האחרון לא העזה לאמץ את העקרונות האלה ועל כן היא לא מיצתה את עצמה. הקו המנחה היה להמחיש עד כמה חסר צדק חברתי בישראל ועד כמה נחוץ לזעזע את אמות הסיפין בחברה הישראלית שהשמינה ונאטמה למצוקות כלכליות. התינוק בכה היטב וצרחותיו נשמעו בכל הבית וכאן הכל נעצר. ראש הממשלה וחבר שריו, כמו הורים קשוחים שלא מניחים לעולל בוכה להכתיב להם סדר יום, המתינו עד שהתינוק המצווח יותש מהבכי ויירדם. כך היה: המחאה הציתה דמיון ושילהבה רבים להאמין שמשהו טוב עתיד להתרחש, אבל בתום הקיץ המחאה נרדמה וסרבנות הממשלה השתלמה לה.

כדי לשרוד, תנועת מחאה חייבת להיות רדיקלית, שורשית, יסודית ובלתי מתפשרת בתביעותיה. היא חייבת להציג ולתבוע שינוי סוחף, רב ממדי ומערכתי שניתן בבירור להבחין בין ה"לפני" וה"אחרי".  או בקיצור, היא חייבת לכוון למהפכה: מה שיהיה הוא לא מה שהיה. לשאוף לרפורמה, לתמורה הדרגתית, להסדר ביניים הם כולם פתרונות דחק שחונקים את המחאה מלעבור לשלב הטבעי הבא שלה, שלב ההתרחבות והתרגום הקונסטרוקטיבי של הזעקה הראשונית. כל היסוס מצד קוראי התגר, כל התלבטות וכל עיכוב מיד מתפרש על ידי שומרי הסדר הקיים כחולשה, יראה או חוסר נחישות. מגיני הסטטוס קוו ינצלו זאת כדי לשלוף את כל רפרטואר ההסברים שלהם לרפות את ידי המוחים ולמוטט את לגיטמיות מחאתם: "למה עכשו", "זה מחליש את החוסן הלאומי", "אין כסף", ו-"אין נציגות נבחרת ומוסכמת לדבר איתם".  הם מצידם עושים הכל כדי לשרוד. מה צריכים מנהיגי תנועת המחאה כדי לשרוד?

הם בעיקר צריכים לחדול מלהיות מוחים ולהתחיל לחשוב כמהפכנים. הגישה חייבת להיות רדיקלית וחד משמעית: לתבוע חלוקת שכר שוויונית יותר, או לפחות כשלב ראשוני לצמצם באופן ניכר פערי שכר במשק. משם נגזרים שינויים נוספים לגבי מגורים, מיסוי, חלוקת נטל, פערים בין המינים ויחס כלפי מיעוטים. כל ניסיון להיות "ילדים טובים" ומתחשבים, שקולים וזהירים יתפרש מייד כסימנים של חולשה ואי ביטחון. גישה כזאת מבוססת על מחוייבות ונאמנות לטווח ארוך. היא נשענת על כמה מרכיבים שכרגע חסרים מאד לתנועת המחאה: מצוקה אמיתית ומתמשכת, אידיאולוגיה קוהרנטית, מנהיגות אחידה ומקובלת , זהות קבוצתית וסולידריות ואחרון לא חביב, נכונות להקרבה עצמית. המצוקה אצלנו עדיין לא הגיעה לקרקעית העמוקה ביותר אחרת לא היה הציבור מניח לה לגווע. אין אידיאולוגיה או משנה מוסדרת למוחות ולמוחים שתוליך אותם ליעד ברור מעבר להסכמה הראשונית "שמשהו צריך להשתנות". סוגיית הפיצול והשסע הפנימי בקרב מנהיגי ההתפרצות הראשונית כבר זכתה לתשומת לב רבה אך היא מזיקה ומחלישה את המחאה הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. במהפכה אין למנהיגות את לוקסוס הפיצול והיהירות. זהות קבוצתית אחידה מעבר לזהויות מפלגתיות, עדתיות, לאומיות ותרבותיות לא הושכלה להיבנות המוחות והמוחים ואילו הקרבה עצמית לא באה לידי ביטוי מעהר לגשם הראשון. ללא קווי היסוד הללו ימשיך התינוק לנום ומדי פעם לצווח מבלי שאף אחד יטרח לספק את מבוקשו.

ד"ר מולי פלג

לקחים מהאסון הכלכלי ביוון

בשבוע שעבר חזרנו מביקור בן שבועיים ביוון, שנסתיים בביקור בכיכר סינטגמה באתונה כשעה לפני שהתפרצו בה המהומות הקשות ביום א' האחרון. בביקורנו שוחחנו עם חברים יוונים רבים  משכבות שונות בציבור, ולמדנו כמה דברים חשובים באשר למאבקים:

1. כלכלה אחראית:  אינני מתומכיה של ממשלתנו הנוכחית ושל משנתה החברתית, הכלכלית והמדינית,  ויש לי ביקורת כלפיה רבה על  שגיאותיה,  מחדליה  ועוולותיה החברתיות כלפי פנים, (ושבעתיים מכך- כלפי חוץ, ביחס  לפלסטינאים ולערבים.)  עם זאת,  כשאני משווה את התנהגותה הכלכלית והשלטונית לזו של ממשלת יוון, אני מרגיש שראוי לפרגן  לה על התנהלותה האחראית בתחום הכלכלי.  הרעיון שמדינה יכולה להגיע לפשיטת רגל כלכלית נשמע הזוי, אבל זה מה שקרה ליוונים!  שמענו ביוון איך ממשלתה  שיקרה והסתירה מהציבור-וגם מהאיחוד האירופי-את הפסדיה חסרי האחריות; שמענו   איך הבטיחה   לאזרחיה ריבית של 18% על אגרות החוב שלה, בידיעה ברורה שאין בידיה לשלם אחוז דמיוני זה; שמענו כיצד זלגו סכומי עתק מהכנסות המדינה לידיהם של אנשי הון ושלטון מושחתים;  שמענו כיצד אין דין, אין דיין ואין אחריות ציבורית או פלילית על האשמים באסון.  וראינו את התוצאות ההרסניות של ההפקרות השלטונית:  פגשנו מחוסרי בית צעירים רבים פושטים יד ברחובות (48% אבטלה בקרב הצעירים!) ; שמענו מחברינו איך הפנסיה שלהם נשחקה עד דק; מחבר איש עסקים שמענו איך שליש מערך החברה שלו נמחק תוך שנה, והוא עדיין רואה עצמו בר מזל לעומת חבריו;  דברים כאלו לא קרו בישראל.  התנערותה הראויה-לגינוי של ממשלתנו מאחריותה החברתית אינה מתקרבת כלל להפניית-העורף הקיצונית של ממשלת יוון לאחריותה.  שומה עלינו להמשיך ולהיאבק על חלוקה צודקת בישראל,  אבל גם לזכור את התמונה הרחבה יותר.
2. סולידריות. בצד האסון, ראינו את התעוררותן של סולידריות ושל ערבות הדדית נוגעות- ללב. דוגמאות בודדות:  עשרות מטפלים במכון אדלר באתונה, התארגנו להציע טיפול נפשי בחינם לאנשים שאין ידם משיגה לשלם עבור טיפול;  הכנסיה אוספת בסופרמרקטים תרומות מצרכים  לשם סיוע לרעבים;  רבים מבני שיחנו אמרו שעכשיו הם יכולים להבין טוב יותר את מצוקת האחר, ומנסים לעזור בידיעה ש"אתה היום-אני מחר".
3. הצורך הקריטי בבקרת האזרחים על ממשלתם. אמרו חברינו:  " הממשלה שיקרה במשך שנים, פיזרה מסך עשן, הבטיחה הבטחות-סרק—אבל לא היו לנו כלים להבין את התרמית ולגבש דיעה עצמאית".  אני למד מכך כמה חשובים ערוצי תקשורת שאינם ממשלתיים, שיש בהם מידע וניתוח עצמאיים, כדי שלא נהיה תלויים במידע מוטה.  יתר על כן:  כמה חשובים לימוד וחינוך בתחומי החברה והכלכלה, כדי למנוע אסון.  אתרים  כמו  14J    וניתוחים כמו של צוות ספיבק-יונה הם חיוניים כדי שנדע בעוד מועד מה עלול לקרות, ונקדים תרופה למכה. המאבק כיום ביוון הוא מאוחר מדי, משום שהקהל העיוור לשלא ראה בדמן את המתרחש, ולכן לא פיתח בעוד מועד  עוצמה אזרחית שתגביל את ההפקרות.  לא החברה האזרחית יצרה את האסון, אבל בכך שלא אבחנה את המצב ולא נאבקה בנחישות היא תרמה לואסון.
4. כיסוי תקשורתי בלתי תלוי:  המאבק ביוון קיבל כיסוי תקשורתי ביקורתי, שהציג את ההפגנות  כהתפרצות חוליגנים שורפי בתים, משליכי בקבוקי תבערה  ובוזזי חנויות. חברינו שהשתתפו בהפגנה אמרו שמתוך מאות האלפים שהיו באיזור הפרלמנט, רק כמה מאות (לא מן הנמנע שחלק מהם היו פרובוקטורים של המשטרה)התנהגו באלימות, בעוד הרוב המכריע-והם בתוכו-  היה קורבן לאלימות המשטרה.  התקשורת הבליטה את מעשי החוליגנים והעלימה את הרבבות שהפגינו בצורה מכובדת ובלתי אלימה. הלקח:  להון-שלטון יש כלים להציג כל מאבק עממי כאלים ופרוע.  לכן אסור למאבק ציבורי להסתמך רק על תקשורת חיצונית, ועליו לבנות תיעוד עצמאי.
5.  החובה לדבוק באדיקות באי-אלימות.   אלימותם של מעטים כלפי השוטרים משמשת צידוק לשלטון להפעיל אלימות-נגדית  בהיקף נרחב בטענה של הגנה עצמית.יתר על כן, תמונות של יחידים המשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים מעוררות ביקורת גם אצל מי שעשוי לתמוך במאבק, כולל בקהיליה הבינלאומית.  כדי למנוע זאת,  חיוני  שבעימותים כאלו תהיה הימנעות קנאית מאלימות, ושלא נשחק לידי הצד השני  על ידי כך שנפעיל אלימות. ריסון הדחף להגיב בזעם דורש חינוך, הסברה, מנהיגות ונוכחות מסיבית בקהל של אנשים שחשוב להם למנוע תוקפנות. ללא בסיס שהוכן מראש בקפידה, אין להתפלא אם ימצאו בקרבנו כאלו שיחשבו שנכון לתקוף את הצד השני.
6. אסטרטגיה:  התרשמותנו הייתה שלמרות עומק המחאה והתסכול בשנתיים האחרונות , אין, ולא הייתה,  למתנגדי הקו הממשלתי אסטרטגיה ברורה כיצד לסכל את צעדי הממשלה לאורך זמן.  (כאמור, ממילא עכשיו מאוחר מדי.  מאבק אפקטיבי חייב היה להתחיל לפני זמן רב! ).  הפגנות המוניות, שהתקיימו בשפע, אינן אסטרטגיה!  כדי שמאבק על סוגיה כה מורכבת כחוב הלאומי של המדינה יהיה אפקטיבי, נדרשים שילוב של כוחות מפלגתיים ותנועות שמחוץ למפלגות, מאמצים מדיניים, כולל ברמה האזרחית ("ערוץ 2"),  מאבק פרלמנטרי, שימוש בבתי המשפט,  הצגת תכניות חלופיות, שימוש בכלי מאבק כגון שביתות , שביתות-מסים, אי-ציות אזרחי, חרמות ןוכן'.  דרושות 'עסקאות חבילה' בין הממשלה, המעסיקים, החברה האזרחית, בעלי הון וכדומה., ונדרשת מעורבות ציבורית עמוקה בקביעת הרכב הפרלמנט ותהליכי החקיקה , ביחוד על ידי "כיבוש הפרלמנט" על ידי החברה האזרחית. אלו   דורשים תכנון, תיאום, איסוף משאבים, לוגיסטיקה ומנהיגות.  בלא אלו , ההפגנות  ההמוניות, מרשימות ככל שיהיו , הן בגדר 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'.

 

על המעצר ככלי במאבק בלתי אלים

על המעצר במאבקים בלתי אלימים.

לא מזמן נעצרו סתיו שפיר ופעילים אחרים על ידי המשטרה ,  כשהשתתפו בהפגנה על דיור.  תגובת-הבטן הראשונה היא התמרמרות:  "אנחמו לוחמים ללא אלימות, ותראו מה עושים לנו!"   אבל אפשר להסתכל בצורה אחרת:  המעצר-מרצון יכול להיות כלי חזק במאבק בלתי –אלים.

מעצר ומאסר אינן חוויות נעימות, ולכך נועדו:  לשמש כלי-הרתעה וכלי-ענישה בידי השלטון כנגד פעולה נוגדת – חוק,  ובמשטרים מסוימים—גם כנגד פעולה שאיננה רצויה לשלטון.

 הנכונות להיאבק למרות איום המעצר מהווה קריאת תיגר על כוח ההרתעה של השלטון או היריב.   הנכונות להיעצר תוך כדי מאבק  יכולה לבטא, בנסיבות שונות,  אמירות שונות, כגון:   "אנו מוכנים להקריב את  רווחתנו ואף את חירותנו לטובת המאבק";  "איננו מפחדים";   אתם יכולים לעצור את גופי, אבל לא את רוחי";  "הצדק הכרוך בחוק הספציפי שעליו עברנו (למשל, החוק האוסר הפגנות ללא רישיון), נופל בעיני מצידקת המאבק שלנו";  "כוח המשטרה  והמשפט גדול אמנם מכוחנו, אבל כוחנו המוסרי גדול מכוחם";  " חובתנו המוסרית היא להתנגד לאי-הצדק , גם במחיר חירותנו";   וכפי שאמר מרטין לותר קינג: "לא נציית לחוקים בלתי -צודקים ולא ניכנע לנהלים בלתי- צודקים" .

אמירות כאלו מהוות כשלעצמן ביטוי של כוח, ובמידה שהן מגייסות תמיכה, הזדהות ונכונות לפעולה, הן אף מהוות מנוע לבניית כוחו של המאבק.

לאמירות כאלו יש  ערך חינוכי גדול גם  משום שהן נותנות לנאבקים תמונה מציאותית של המאבק ותביעותיו .  רבים מבינינו מוכנים לצאת להפגנה, אבל לא כולנו   מבינים שמאבק רציני על סוגיות רציניות אינו יכול להתקיים ללא השקעה, ללא נטילת סיכון וללא הקרבת  קרבנות. שלא כמו במדינות טוטליטריות, רמת הסיכון במאבקים בתוך ישראל איננה גבוהה :  המשטרה אינה יורה במפגינים, ואין הם נכלאים או נעלמים , אבל  עדיין יש סיכון ונדרש קרבן כדי להלחם על שינוי הסדר הקיים שכוחות גדולים מנסים לשמר.  היעצרותם של מנהיגים מהווה תזכורת רבת חשיבות לסיכון ולתביעה שבמאבק.

 במאבקים בלתי- אלימים רווחת הראייה הנאיבית ש"מכיון שאנו בלתי אלימים, גם אלו שמולנו יפעלו כך".  לאוחזים בראייה תמימה זו נכונה אכזבה מרה כאשר המשטרה, למשל, מפעילה אלימות נגדית רבה, ויש שמסיקים מכך ש"המאבק הבלתי –אלים נכשל".  מהם יהיו שינטשו את המאבק בכלל, ומהם -שיבחרו באלימות.   יתר על כן, היעצרות-מרצון תוך עמידה איתנה מול אלימות שכנגד מהווה גם היא תזכורת לעול המאבק.  אם נהיה מוכנים לעמוד מול מעצרים ומול אלימות, בנינו את כוחנו והשתחררנו מן הפחד, שהוא הוא האויב העיקרי של כל מאבק.

מהן הנסיבות בהם בוחרים אנשים להפר חוק ולהיעצר על כך?

א.       המאבק מכוון כנגד חוקים הנתפסים כבלתי- צודקים:    לעתים נועדו חוקים מסוימים    לשמר את הסדר הקיים, אותו הסדר שהמאבק קם כדי לשנותו בהיותו בלתי-צודק.   כשחוק ספציפי  נתפס כבלתי -צודק ובלתי- מוסרי,  אחת הדרכים להיאבק בו היא על ידי הפרתו אותו  תוך נכונות לשלם את מחיר ההפרה.  זהו מרי אזרחי, או  אי- ציות אזרחי.  כך, למשל, הפרו שחורים באורח שיטתי חוקים גזעניים בארה"ב בשנות ה-60, וכך  עשו ההודים במאבקם לעצמאותה של ארצם.

ב.       המאבק מפר  חוקים ונהלים "נייטרליים"  המשמשים כבלם בפני המאבק.   כך, למשל, עוצר השלטון   נאבקים משום  שהקימו  אוהלים במקום אסור.  כיוצא בזה הוא אוסר על קיום הפגנה בתואנה ש"איננו יכול לשמור על בטחונם של המפגינים", ואז עוצר את המפגינים .  במקרים כאלו    ההצדקה להפרת החוק הוא שהחוק האמור הוא טכני, בעוד עילת המאבק היא צדק מהותי, שהוא גבוה מן החוק.

 רבים יסכימו שאי -ציות אזרחי  הוא זכותו המוסרית, ואף חובתו, של מי שנאבק בשלטון בלתי -צודק, כגון שלטון זר או שלטון רודני.  לעומת זאת, שאלת אי -הציות האזרחי בחברה דמוקרטית היא סבוכה וקשה:  מצד אחד, בחברה כזו פתוחה בפני  כל אדם הדרך להיאבק על דעותיו בדרכים חוקיות; ומצד שני,   כשאני מציב את הצדק שלי מעל לצדק שבחוקים,  אני מתיר בכך אף למתנגדי להציב את הצדק שלהם  מעל לצדק שבחוקים, ונמצאתי מקעקע את יסודי- היסודות של החברה הדמוקרטית-כיבוד החוק והשוויון בפני החוק.  בחברה כזו, ראוי לשקול היטב כל  פעולה הכרוכה בהפרת חוק,  ולבחור רק באותן הפעולות שיש להן צידוק מוסרי ומעשי ברור.  ובעיקר, חיוני שלנאבקים תהיה הנכונות לשלם את המחיר האישי הכרוך בהפרת החוק:  שלילת החירות, עונשים כספיים ואחרים, נידוי וכיוצא בזה.  בלא נכונות זו , לשאת באחריות על הפרת החוק ולשם עליה,  עלולה הפרת החוק להוביל לחוליגניזם פשוט .

ונצטט שוב את מרטין לותר קינג:  " נעשה (את מעשי-המאבק)  בדרכי שלום, בגלוי ובשמחה, כי מטרתם היא לשכנע…ננסה לשכנע במילים, אך אם המילים תיכשלנה ננסה לשכנע במעשים.  תמיד נהיה מוכנים לדבר ולחפש פשרה הוגנת אך אנו מוכנים לסבול כשישי בכך הכרח, ואפילו לסכן את חיינו, כדי להעיד על האמת כפי שאנו רואים אותה."

(הציטוטים של מרטין לותר קינג הבן לקוחים ממאמרו של חיים כהן "הזכות והחובה להתנגד לשלטון" בקובץ "אי ציות ודמוקרטיה", בעריכת יהושע ויינשטיין, הוצאת שלם, ירושלים 1998).

"לכבוש את העם"

 רשימה זו פונה למנהיגים ולפעילים במפלגות בישראל, וקוראת להם "לכבוש את העם" .  "כיבוש העם"  יקרה אם המפלגות יצליחו:  לשתף פעולה ביניהן כדי לקדם ביחד בכנסת נושאים חברתיים משותפים;  לעורר המוני פעילים בתנועות המחאה להצטרף בהמוניהם למפלגות;  לפתח תרבות של דמוקרטיה השתתפותית במפלגות;  לעודד את המצטרפים להיכנס לפעילות פוליטית ואף לקדמם כמועמדים לכנסת;   להיחשף לביקורת ולמעקב של תנועות המחאה על התנהלותן בכנסת, ולפעול לתקן את הטעון תיקון;  ולקדם תרבות-מאבק אחרת לקראת הבחירות הקרבות.

רשימה זו היא תמונת-ראי לרשימה קודמת, שבה הצעתי  לאנשי המחאה "לכבוש את הכנסת" בבחירות הקרובות, כצעד אסטרטגי מרכזי . שינוי- עומק בשדה- הכוחות בישראל לא יוכל להתרחש בלא  שינוי-עומק מקביל בכנסת,  שהרי הכנסת  מייצגת את שדה הכוחות הקיים  (שאותו מנסה המאבק לשנות), ומשפיעה עליו בעת ובעונה אחת.  הסיכוי לשינוי -עומק בחברה ובפוליטיקה יגדל מאד אם יתרחש במקביל ב'תנועת מלקחים':  בעת שהעם ינסה לכבוש את הכנסת, ינסו מפלגות לכבוש את העם.  'כיבושים' אלו יהיו מתוך תום לב  ובלא מניפולציה.   צעדים אפשריים בכיוון זה יהיו:

א. "להקשיב לעם".  מנהיגי המפלגות יכריזו לאלתר על רצונם להציע את המפלגה כבית לאותם האזרחים שאינם מקבלים את הסדר הקיים, ושמוכנים לרתום  את האנרגיה, היצירתיות, הסולידריות והכאב לפעולה ציבורית ופוליטית. לשם כך יתחייבו "להקשיב לעם"  באמצעות מפגשים עם   יחידים ועם קבוצות וארגונים, במתכונת של  "שולחנות עגולים".  במפגשים אלו ילמדו נציגי המפלגות את הסוגיות המעסיקות את הצבורים השונים ויזמינו אותם להצטרף לפעילות המפלגתית, איש-איש למפלגה הקרובה לליבו.

א.               עדכון מצעי המפלגות.  ההבנות של המפגשים הללו יתורגמו למצעי המפלגה ולהתחייבויות לציבור להיאבק על נושאים מרכזיים בכנסת ובציבור.

ב.               "בואו להשפיע".  המפלגות יקראו לציבור להתפקד בהמוניו, ויזמינו את המתפקדים "לרוץ" למוסדות המפלגה, ולימים –גם למועמדות בכנסת. עד לתקופת הבחירות יוכלו המצטרפים להתוודע לעבודת המפלגות, ולאפשר למפלגות להכיר אותם ואת כישוריהם.  המפלגות יתחייבו לשריין שיעור מסוים של המועמדים החדשים למקומות ריאליים ברשימת המועמדים של המפלגה.

ג.                 דמוקרטיה השתתפותית במפלגות.  עד לתקופת הבחירות יבססו המפלגות עם מתפקדיהם תהליך של דמוקרטיה השתתפותית שקופה, שיחליף את התהליכים המפלגתיים הסמויים מן העין שהורגלנו אליהם.  בניית השיטה תיעשה בהתייעצות הדדית ובסיוע מומחים, ותיעזר בניסיון אלף השולחנות ונסיונות דומים.

ד.               בריתות עם מפלגות אחרות.   המפלגות יתחייבו לשתף פעולה חוצת-גבולות עם מפלגות אחרות כדי לקדם נושאים חברתיים ואחרים אשר יקבעו במשותף .

ברוח השקיפות החדשה, הציבור יוכל לבחון את המפלגות השונות על פי נכונותן ללכת בכיוונים אלו:  מפלגה שלא תלך בדרכים אלו תצהיר בכך על עצמה שאיננה מעוניינת בשינוי שהמחאה תבעה.  ואילו מפלגה שתסכים להתחדש כך תצהיר בזאת על עצמה שלמדה מן המחאה והיא מוכנה להתעדכן.  זה יהיה מידע רב -חשיבות בידי האזרח בבואו לשפוט אילו מפלגות הקשיבו לעם והפנימו את רצונותיו, ובאילו נתיבים יוכל לבחור כדי להשפיע.