רשימה זו היא הראשונה מבין שתים. הרשימה הבאה תציג עקרונות ודרכים למאבק אפקטיבי.
מי שאינו מכיר בתבוסתו לא יוכל לנצח
המאבקים על דמותה של מדינת ישראל הוכרעו. הימין הקיצוני [1] הצליח, בעבודת-נמלים שארכה שנות-דור, לבנות את כוחו, לגבור על מתנגדיו ולהגיע לעמדת-שליטה שתאפשר לו לעצב בדמותו את פניה של מדינת ישראל. גם אם רוחו הרעה איננה שולטת עדיין בליבות אזרחיה, הרי היא כבר בדרכה לשלוט בישראל כמדינה. לאומנות קנאית, שנאת האחר, דתיות משיחית, ואנוכיות כוחנית של מיוחסים,כבר קובעים את הנעשה בישראל פנימה, ואף את יחסיה עם מדינות אחרות. המדינה ששאפה להיות "אור לגויים" נמנית כיום על המדינות המובילות בעולם המערבי בעומק הפערים החברתיים, בשחיתות ובעוני, ועל הנחשלות ביותר בחינוך. גם הישגיה הגדולים אינם יכולים להסוות עובדות אלו.
יש הסבורים שהאירועים המכאיבים המתחוללים בימים אלו בישראל הם חלק ממאבקים שטרם הוכרעו: למשל, שהזרמת משאבי הציבור לקבוצות -אינטרס מיוחסות תוך קיפוחן של קבוצות אחרות היא חלק מן המאבק החברתי; שפעולותיהן האלימות של מיליציות קנאיות פורעות חוק ומוסר הן חלק ממאבק פוליטי ושלטוני; שהמגמות אנטי-דמוקרטית בחקיקה ובבתי המשפט הם חלק ממאבק שלטוני וערכי ; שהחבלה המתמדת בתהליכי השלום היא חלק ממאבק פוליטי; שהדרת נשים היא חלק ממאבק דתי ומאבק על זכויות אדם, וכיוצא בזה.
אין טעות גרועה מזו. הימין הקיצוני כבר איננו נאבק. כיום הוא משתמש באופן בוטה בכוח עדיף שכבר הושג. העזתו חסרת -המעצורים היא אפשרית רק משום שבמדינת ישראל אין כיום כוח נגדי גדול די- הצורך כדי לבלום את התהליכים הללו, קל וחומר כדי להטות את הכף. תבוסת הכוחות הסוציאל-דמוקרטיים, הליברליים והחילוניים איננה "מתרחשת": היא כבר התרחשה. מי שאינו מכיר בכך מתכחש למציאות המכאיבה, ומי שמתכחש למציאות איננו יכול להיאבק ביעילות.
רק אם נאזור אומץ להכיר בתבוסתנו, רק אם נבין מה מקורות כוחם של המאיימים על הצדק, הדמוקרטיה, המוסר והשכל הישר ומה מקורות חולשתנו , רק אם נזהה גם את חולשותיהם ואת עוצמתנו שלנו, (סמויה מן העין לפי שעה), רק אם נלמד-גם מיריבינו-דרכים אפקטיביות יותר למאבק, רק אם נקבע לעצמנו מטרות מציאותיות המותאמות לאמצעינו הדלים-לפי-שעה, רק אם נתגייס לפעולה נחושה ומתמשכת, רק אם נכין עצמנו גם לאכזבות ולקרבנות- נוכל להיאבק באורח אפקטיבי למרות חולשתנו הנוכחית . לא הכל אבוד!
ברשימה הבאה: מאבק אפקטיבי כיצד?
[1] עלינו לזכור שבישראל אין זהות בין ה"ימין הקיצוני" הפוליטי-מדיני (נוער הגבעות; ישראל ביתנו) לבין "הימין הקיצוני" הדתי (המדיר נשים מהמרחב הציבורי ומקדם הפרדות אחרות על רקע השתייכות אתנית) לבין "הימין הקיצוני" הכלכלי (הקפיטליסטי החזירי המשליט כאן פלוטוקרטיה). בשונה מ"ימין" ו"שמאל" בעולם, בישראל יכול אדם להמנות על "ימין קיצוני" בתחום הפוליטי -מדיני , ועם זאת להיות לוחם "חברתי" מתוך עמדה "שמאלית", ולהפך.
מאבק לא אלים 
ישר כוח על המאמר הנחוש והאמיץ כל כך.איך עושים זאת? לצערי ישנן הרבה קבוצות עם אופי של מחאה לא אלימה אבל פועלים בקבוצות נפרדות מידי – רק ביחד ,באחדות יוכל להיווצר כוח פעולה בעל עוצמה ישומית. מתוך האחדות הזו פועל הימין הנוראי הזה ובזה כוחו. אסור לנו לגשת לפעולה מתוך תחושת נחיתות אלא מתוך צורך אמיתי לתת עוצמה לקול השפוי. איפה המנהיגות?
נחי יקר,
אני שמח שהגעת למסקנה הזו. כתבתי על כך לפני שנים, בספר 'פרות קדושות', וניתן לקרוא אותו באתר שלי:
http://www.psychom.com/PAROT_he.html
(אני עדיין מצפה גם לאימייל אישי ממך),
דרור
הסיבה שאתה מחפש היא הצלחתו של השמאל, להשניא את עצמו על ציבור הבוחרים הישראלים.
בעוד השמאלן נתפש כבטלן מילל, מלשינון עלוב, הומו ואנטיפט שרץ כל רגע להלשין אצל האירופאים או האמריקאים, נראה נער הגבעות, הנבון והנועז כממשיכם הטיבעי של המכבים ושל לוחמי הפלמ"ח.
זו הסיבה שציבור הבוחרים הישראלים, ימשיך להתעלם מהלהגנות התקשורתית וימשיך להצביע למען מי שלדעתו יגן על מה שנראה לציבור כמופת של אומץ וטוהר מידות.
תודה לך על ההערות. הן מדגימות את מה שכיניתי ברשימה "לאומנות קנאית ושנאת האחר".
אתה מודה לי על הדבר הלא נכון, שכן אני באמת ניסיתי לעזור לך ולהסביר לך את סיבת כשלונך.
ד"א, אתה לא הראשון שנמצא באותה הפוזיציה.
גם יוסי שריד, כשניגף לפני שינוי והפיל את מרץ בחמישים אחוז, אמר בנאום התבוסה שלו, דברים מאוד דומים למה שאני כתבתי כאן. הוא הבין שהבוחר מאס בו למרות כוונותיו הטובות.
ככה זה בדמוקרטיה, הכוח הפוליטי חייב להיות בבואה שךל שאיפת הרוב ולכן החיפוש שלך אחרי ארגון מוצלח יותר , הוא חיפוש מתחת לפנס.
לא ארגון חסר לך, אלא חסר לך אמונו של ציבור הבוחרים הישראלי. זה לא שאתה חייב שהם יצביעו בשבילך, אבל לפחות עליך לגרום להם להאמין שאתה לא שונא אותם ושאתה לא רוצה לפגוע בהם.
יחימוביץ' עשתה את זה מצויין. היא זוכה לאהדה אמיתית גם בימין וגם בימין הקיצוני. לא מסכימים איתה , אבל מכבדים.
השמאל הקיצוני קורא לכל מי שאינו מסכים איתו "ימין קיצוני".
אכן, קשה לחיות בדמוקרטיה כשאתה מיעוט.
ואכן הרוב צריך לשמור על זכויות המיעוט אבל אין זה אומר שהוא ינהל את המדינה לפי דעת המיעוט.
מה שהמיעוט יכול לעשות, הוא לנסות להפוך לרוב (על ידי שכנוע וכד')
אני מקבל את הערתך שמיעוט יכול לשנות את מצב הדברים בצורות שונות. מדבריך משתמע שהדרך היחידה היא להפוך לרוב, וזו בעיני שגיאה. 900 המתמחים ברפואה, מיעוט מבוטל בישראל, שינו את מצב הדברים לא על ידי כך שהפכו לרוב אלא על ידי כך שהחליטו להתנגד למה שראו כעוול, היו מוכנים להסתכן בפיטורין ובאבדן הכנסזה, גייסו תמיכה ציבורית רחבה, ובעיקר-הפסיקו לשתף פעולה עם העוול על ידי כך ששבתו מעבודה. זהו מאבק בלתי אלים אפקטיבי. השכנוע שהפעילו היה רק אחד הכלים, ולא המרכזי שבהם.
מה שציבור נאבק יכול לעשות (בלי קשר לגודלו) הוא להגדיל את כוחו כדי לשנות את מצב הדברים ולהביא לשינוי שהוא מבקש. צבירת כוח וצמצום כוחות מתנגדים נעשית במגוון רחב של אמצעים. דרך השכנוע היא אחת הדרכים במאבק, אבל היא בשום פנים איננה היחידה, והיא אף פחות יעילה מדרכים אחרות. ברשימות אחרות בבלוג מנינו אמצעי מאבק לגיטימיים אחרים.
עלינו לזכור שבישראל אין זהות בין ה"ימין הקיצוני" הפוליטי-מדיני (נוער הגבעות; ישראל ביתנו) לבין "הימין הקיצוני" הדתי (המדיר נשים מהמרחב הציבורי ומקדם הפרדות אחרות על רקע השתייכות אתנית) לבין "הימין הקיצוני" הכלכלי (הקפיטליסטי החזירי המשליט כאן פלוטוקרטיה). בשונה מ"ימין" ו"שמאל" בעולם, בישראל יכול אדם להמנות על "ימין קיצוני" בתחום הפוליטי -מדיני , ועם זאת להיות לוחם "חברתי" מתוך עמדה "שמאלית", ולהפך.
אתה צודק, כמובן. ברשימה הקרובה אתייחס לזה ביתר הרחבה. נחי
לשמאל אין סיכוי לנצח לא משום שאינו מכיר את תבוסתו. לשמאל אין למעשה מה להציע. לימין יש מה להציע – מדינה תאו-אתנוקרטית פשיסטית, הנשלטת בכוח הצבא ההרתעה והאלימות הממוסדת.
השמאל אינו מציע פתרון סכסוכים בדרכי שלום, למעשה השמאל שבוי במאבק בלתי פוסק בכל מה שהוא רואה כימין. המאבק הבלי פוסק, על אף שאינו אלים, הוא מאבק, וככזה, מכלה אנרגיות רבות בהתנגדות במקום ביצירת מכנים משותפים, בהרס במקום בבניה.
כדי ליצור עתיד חדש, כדי לממש את חזון הציונות, יש לחזור למקורות, להתעלות מעל ימין לשמאל, מעל הפוליטי, לחזור לאנושיות, לערכי היהדות הטהורים. דרוש שינוי ערכי אמיתי.
חוסר אנוכיות, נתינה, סולידריות, קהילתיות, שיתוף, וגם שמחת-חיים, ואמונה. כל אלה נטשו רבים משוחרי השלום רואי-השחורות. אך התקווה עדיין בוערת בליבות הצעירים, וממנה גם תקום התשובה.
אנו רואים את העולם עובר שינוי. הפגנות המוניות בכל רחבי תבל נגד מערכות השליטה הקפיטליסטיות-מילטנטיות.
ההבנה שהמבנים הישנים, של המאה הה-20 כבר אינם תקפים לעידן שלנו, חייבת לחלחל. מבנה מדינת הלאום, כלכלת ההון, ריכוזיות התקשורת, מוסדות היררכים, שלטון גברי, מיליטריזם, רציונליזם. כל אלו חייבים להתמוסס כדי שנוכל להכנס לעידן חדש, עידן שבו ישראל תוכל לשמש באמת אור לגויים, כדי שנוכל לבנות כאן את ציון.
יש מי שכבר הפנים ומתחיל לפעול, ויש מי שעדיין שבוי בעבר ונלחם בכל כוחו לשמר אותו. המאבק הוא עיקש. בני דור הביבי והברק, הפרס והליבני, לא יוותרו במהרה על מה שגדלו, אך דור רוטשילד כבר הבין שיש דרך אחרת, דור אוקופיי וול סטריט כבר הבין שיש אפשרות לעולם חדש וטוב יותר.
בואו נדמיין איך תיראה הארץ עוד 60 שנה, עם כל מי שכאן – החרדים והערבים, המתנחלים והתל-אביבים, האתיופים והרוסים, הצעירים והמבוגרים. אף אחד לא יעזוב, אז בואו פשוט נתחיל לחשוב מה אפשר לעשות יותר טוב, בואו נתחיל לאהוב.