טלי חרותי-סובר/ הנשק הסודי של טיבט: סובלנות במקום אלימות

מאמר זה התפרסם ב'דה מרקר' 24.12.14

לאחר שהסינים כבשו את טיבט, הם התעללו בתושביה, הלאימו אדמות, גרמו לרעב ודחקו את החקלאים המקומיים. למרות זאת, הטיבטים בחרו שלא להתקומם באופן פיזי, אלא מקיימים את המדיניות של מנהיגם הדאלי למה – הסברה ואי-אלימות. האם זה יכול לעבוד במזרח התיכון?

"דקות אחדות לפני השעה עשר, לבוש מכנסיים שלא הייתי מורגל בהם ועטוף מעיל שחור ארוך, תליתי רובה על כתפי השמאלית, החלקתי את משקפיי לכיסי, ופסענו החוצה. יכולנו לחוש בקרבתם של המוני אנשים, אבל עכשיו היה עלינו לחלוף על פני הסינים. בפעם הראשונה בחיי פחדתי באמת, לא כל כך על עצמי, כמו על אותם מיליוני אנשים ששמו בי את מבטחם. אם אתפס, הכל ילך לאבדון".
כך מתאר טנזין גיאטסו, הדלאי למה ה-14, מנהיגה הרוחני – ובמשך שנים רבות גם הפוליטי – של טיבט, את רגעי האימה שחלפו עליו בלילה שבו נאלץ לברוח ממולדתו הכבושה. התאריך היה ה-31 במרץ 1959, הדלאי למה היה רק בן 23, והוא לא תיאר לעצמו שכף רגלו לא תדרוך יותר על אדמת ארצו. עשור קודם לכן, ב-1949, נכבשה טיבט על ידי הרפובליקה העממית של סין, שחמדה את מרחביה (לצורכי ביטחון ופיזור אוכלוסיה) ואת אוצרות הטבע שלה. המאבק היה קל מאוד: הטיבטים, כפריים חמושים במקלות, נכנעו תוך שבועיים.
הסינים הודיעו כי הם מתכוונים לשמור על האוטונומיה החברתית-תרבותית-כלכלית של העם הטיבטי העתיק. בתחילת הדרך נדמה היה שאפשר לחיות תחת הכיבוש הסיני, אלא שמהר מאוד התברר כי לסינים אין כל כוונה לעמוד מאחורי הצהרותיהם. הם ערכו שינויים טריטוריאליים תכופים, הלאימו אדמות שבטיות והורו ללמד בבתי הספר סינית וקומוניזם. מאות אלפי סינים שטפו את הרמה הטיבטית וגידול האוכלוסיה הביא לרעב גדול, כשהחקלאים נדחקים מאדמותיהם מול פעולות התיעוש, הכרייה והחציבה המהירות.

הדלאי למה. רואה בגלות שלב אחד בדרך מפותלת וארוכה. צילום: אי־פי
ייתכן שהטיבטים היו עוברים על זה בשתיקה, אבל הם לא היו מסוגלים להבליג על הפגיעה בחופש הדת: הסינים, שעבורם "דת היא רעל", הרסו מנזרים עתיקים ופגעו בבבת עינם של אזרחי טיבט – הנזירים, המהווים 15% מהאוכלוסיה. בניגוד לדעתו של הדלאי למה, פתחו לוחמי חופש טיבטים, בעיקר איכרים על סוסים, בפעולות התנגדות נגד החיילים הסינים. במקרה הטוב הם הושלכו לכלא, במקרה הרע הם נרצחו לאחר שנפלו קורבן למעשי צליבה, לעקירת מעיים ולעריפת ראשים. הדלאי למה, שחשב שאפשר לדבר עם הסינים ולחיות בצוותא, התבקש להגיע למפגש עם בכירי הצבא הסיני ללא שומריו. לו ולהנהגה הטיבטית היה ברור כי מדובר בניסיון חטיפה. בעוד הטבעת מתהדקת סביב הדלאי למה, הגיעו אלפי טיבטים לבירה להסה, ונעמדו ימים ארוכים מול ארמונו. המתח הלך וגאה, וההנהגה הטיבטית לחצה על הדלאי למה לעזוב את טיבט הכבושה, כדי להמשיך להילחם עבור עצמאות הטיבטים מחוצה לה.
המנהיג, שעזב באישון לילה מחופש לחייל, לא העלה בדעתו שלא ישוב עד היום. את המאבק בסינים הוא מנהל ממקום מושבו בכפר מקלוד גאנג' ליד דרמסלה שבהימלאיה ההודית, תוך שהוא נושא את הבשורה ברחבי העולם, ומשמש מנהיגם של אלפי הגולים הטיבטים שברחו להודו מאימת הסינים וכדי להיות בקרבתו. 65 שנה חלפו, ובפעילותו נהפך המנהיג הטיבטי לדוגמה למנהיג הלוחם בדרכו שלו, באינטנסיביות אך ללא אלימות ושפיכות דמים. ב-1989 אף קיבל את פרס נובל לשלום עבור התפישה הייחודית הזו. מתנגדיו, בעיקר בני הדור הצעיר, חסרי סבלנות אל מול התוצאות, אלא שהתפישה הטיבטית כה סבלנית וארוכת טווח, עד כי הדלאי למה רואה בגלות רק שלב אחד בדרך מפותלת וארוכה, שבסופה יקבלו הטיבטים הכרה בעצמאות הייחודית שאותה הם מבקשים. אם זה לא יקרה בגלגול הזה, יהיה זה הדלאי למה הבא שיביא את השינוי. אלימות, כך או כך, היא בשום אופן לא הפתרון.

"אלימות פוגעת באינטרס שלי"
מאיפה מגיעה היכולת לספוג התעללות מתמשכת, פיזית ותרבותית מצד כובש אלים המחסל 1.5 מיליון איש מבני עמך במשך עשרות שנים, ולהמשיך להטיף לסבלנות, סובלנות ואי-אלימות? "רעיון האי־אלימות הטיבטי נובע מתפישה מוסרית בת 2,500 שנה", מסביר הפסיכולוג הקליני נחי אלון, ממייסדי אגודת ידידי טיבט בישראל (יטי"ב) וממייסדי פסיכו דהרמה, בית ספר לתורת הנפש הבודהיסטית. "אי-אלימות הוא רעיון שנמצא בכל התרבויות הבודהיסטיות, הנובע מתוך התפישה שהכל קשור בהכל. כשאני מפעיל אלימות אני מדביק את כל המרחב שבו אני חי באלימות, וזה לא יכול שלא לחזור אלי, משום שכשאני מזיק לאדם אחר אני מייצר סביבה שמזיקה לי. אם אני מאמין שלכל פעולה יש תגובה, כשאני מפעיל אלימות, שמחזירה אלי איבה ואלימות קשה יותר – אני פוגע באינטרס שלי".
לא רק שהכל קשור בהכל, ולכל פעולה יש תגובה, אלא שעל פי עקרונות הבודהיזם נדרשת חשיבה לטווח ארוך שנובעת מההבנה שדבר לא קופא על שמריו, והכל משתנה. "התפישה המודרנית מבוססת על חשיבה לטווח קצר", אומר אלון. "אנחנו הולכים אחר התעתוע שאומר – אם לא בכוח, אז ביותר כוח, כי אני חזק עכשיו. התפישה הבודהיסטית אומרת: אני מפעיל כוח, ונפגע מתגובת הנגד כי הכל תלוי בהכל. אז למה לי לעודד אלימות אם אפגע ממנה? יותר מזה: העובדה שכרגע אני חזק לא אומרת שאהיה חזק גם בעוד עשר שנים, ומה יקרה אז? העולם המודרני מטפח את האני, את החיים כרגע, את ההתעלמות מהרשת האנושית שבה אנחנו תלויים. הטיבטים מחונכים אחרת. האי־אלימות היא כלל בסיס בחיי היום-יום".
תן דוגמה.
"ביקרתי בכפר היתומים הטיבטים בדרמסלה. אלה ילדים שראו את הוריהם נרצחים, שהוברחו מטיבט, שחיו וחיים בתנאים קשים. שאלתי את המנהל איך עיקרון האי-אלימות מתקיים שם, והוא לקח אותי למגרש כדורסל גדול. היו בו 200 ילדים, נערים ונערות, בני 3 עד 20. משהו באווירה היה שונה. לא היו צעקות, לא היו דחיפות, לא היו גדולים שלוקחים מקטנים, וגם לא היה משגיח. היו שם 200 ילדים שמשחקים בהרמוניה. זו תמונה שלא תעלה על הדעת בחצר בית ספר בישראל. 'אתה רואה', אמר לי המנהל, 'זו אי-אלימות'

.
זה לא מבט קצת רומנטי על תרבות אחרת? הרי זה לא שאין טיבטים אלימים.
"אני לא נבהל מהמלה רומנטי, וטיבטים הם בני אדם, לכן יש ביניהם גם אנשים אלימים. אבל הבסיס החברתי אינו אלים, להפך. הוא בסיס משתף. טיבטים חיים בקהילה, ויש בהם נתינה שנראית לאדם מערבי מוגזמת לפעמים. גם שם יש תככים ואלימות, אבל פחות. השורשים של האי-אלימות מגיעים מהתפישה המוסרית שעליה הם גדלים, שהשפיעה על המדיניות. זו תרבות עתיקה, שבשנים מסוימות, גם כשהיתה אימפריה, ויתרה על קיומו של צבא".
למרות עמדת הבסיס הקובעת אי-אלימות, ברור שתפישתו המתמשכת של הדלאי למה היא חלק מריאל־פוליטיק, כלומר מהבנת מגבלות הכוח. "התגובה הראשונה של הטיבטים לכיבוש הסיני היתה התקוממות עממית שהסתיימה ברבבות הרוגים. עד היום נרצחו יותר ממיליון טיבטים בטיבט. הדלאי למה הוא איש חכם, ועם הגעתו להודו הכריז שאין להתקומם באופן אלים מול הסינים ויש ללכת בדרך האמצע, שכוללת מאבק לא אלים. הוא עשה זאת כי הבין שהפעלת כוח תיתן לסינים לגיטימציה לחסל את העם הטיבטי כולו. זהו תרגום של אי-אלימות לשפה הפוליטית. במקביל, לטיבטים היה ברור שהם לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים. הדלאי למה הבין שהכוח שלו ינבע מרתימת העולם למאבקם של הטיבטים, ולכן השקיע ביצירת מודעות עולמית. אנחנו לא מכירים את האויגורים או עשרות עממים אחרים שגורלם אינו טוב יותר תחת הכיבוש הסיני, אבל את הסיפור הטיבטי כולם מכירים. הדלאי למה הצליח ליצור תמיכה מוסרית מכיוון שצבר כוח בתחום שבו יש לו יתרון יחסי – אי-אלימות".
שיטת הפעולה הטיבטית התחלקה אם כן לשניים: ראשית, חשוב היה לשמר את התרבות הטיבטית שאותה ניסו הסינים להעלים באמצעות רצח עם ו-Culturecide (השמדת תרבות). כך פעלה הנהגת הטיבטים לבניית קהילה גולה חזקה תוך שימור קפדני של מוסדותיה ותרבותה, בניית מערכת חינוך מרשימה, סיוע הדדי ושימור השפה והדת. הקהילה הטיבטית בדרמסלה היא קהילה דמוקרטית. לפני שלוש שנים פרש הדלאי למה מההנהגה הפוליטית וזו הועברה לראש הממשלה הנבחר לובסנג סנגאי, והדלאי למה נותר המנהיג הרוחני. חלק נכבד מזמנו של הדלאי למה מוקדש לביקורים בקהילות ברחבי העולם ולמפגשים עם מנהיגים, במטרה לחזק את המטרה הטיבטית מול הסינים, תוך שהוא חוזר ומדגיש את המלחמה המבוססת על אי-אלימות. "המנהיגות הטיבטית היא מנהיגות פרקטית", אומר אלון. "היא לא פועלת נגד הסינים, אלא בעד הטיבטים".
64 שנות כיבוש, מאבק בינלאומי לא אלים, והדלאי למה עדיין יושב עם הפליטים בהודו.
"זה בדיוק מה שאומרת האופוזיציה הטיבטית, אבל האי-אלימות היא מוטיב חזק יותר מדור צעיר שאומר 'בואו נילחם'. האלימות הטיבטית, אם מתקיימת, מתבטאת במחאה הכוללת, למשל הצתות עצמיות (עד היום היו 108 כאלה), וגם לכך הדלאי למה מתנגד. יש הבדל גדול בין אדם שמצית את עצמו לאדם שמתפוצץ בשוק".
ובכל זאת, יש הטוענים כי האי-האלימות לא מספקת את הסחורה.
"אבל יותר טיבטים מבינים שהאלטרנטיבה לא טובה יותר מסיבה פשוטה שאת הסינים אי אפשר להזיז. ראינו מה קרה בכיכר טיאננמן. הטיבטים מבינים שמול יריב בעל כוח וחסר מעצורים פעולה אלימה מגרה לפעולה אלימה, ויוצרת לגיטימציה להסלמה. אנחנו מכירים את הפתרון האלים גם קרוב אלינו – הפלסטינים מנסים עשרות שנים להשפיע עלינו באמצעים אלימים, וזה לא מצליח".
סבלנות היא לא אפס מעשה
אז מה בעצם דורשים הטיבטים?
"גם כאן מדובר בעניין ייחודי. בעוד מאבקי עצמאות אחרים כוללים דרישת עצמאות מלאה, הטיבטים מגיעים ממקום אחר, מתוך הרעיון שכולנו חלק מרשת. מדובר בעיקרון מוסרי-שיתופי, שמיתרגם למדיניות. בעולם של היום, שבו הכוח נובע משיתופי פעולה, הגיוני שאומות קטנות יהיו חלק מארץ גדולה, ולכן הטיבטים לא מתעקשים על עצמאות ביטחונית או מדינית: הם רוצים אוטונומיה תרבותית וכלכלית, בזיקה למרחב הסיני. זה לא מובן מאליו, בעיקר לא לעם היהודי הנרדף. הרעיון שבטווח הארוך טובתה של כל אומה היא להיות בקשרי גומלין עם אומות אחרות הוא מרחיק ראות, ומתאר כבר מציאות קיימת, למשל במערב אירופה. הטיבטים, שמאמינים שהם חלק מרשת יותר גדולה, יכולים לחיות בשלום בתוך מדינה המכבדת אותם. לכן הדרישות שלהם מוגבלות".
וגם הן לא מתקבלות.
"כרגע. העובדה שהטיבטים דורשים רק עצמאות תרבותית, כלכלית וחברתית, אבל לא רוצים להשתחרר מסין ולא מבקשים עצמאות, נובעת מתפישת עולם – אבל זו גם מניפולציה פוליטית חכמה שמחלישה את הטיעונים הסיניים. יש סיכוי טוב שבטווח הארוך מדובר במנוף מוצלח יותר מדרישות בדלניות. הרי העולם משתנה, וכך גם סין: היא פתוחה, גלובלית, שונה מאוד מימי כיכר טיאננמן. לא ייתכן שהתהליכים שהיא עוברת לא ישפיעו על הסוגיה הטיבטית. נכון שזה לוקח זמן אבל גם מאבק אלים לוקח זמן. בהינתן יחסי הכוחות – 6 מיליון טיבטים מול מיליארד סינים, הישגי הטיבטים בשימור העם ותרבותו הם דמיוניים. אם הם היו הולכים על גישה כוחנית, הם היו מחוסלים פיזית ותרבותית. העולם לא מקבל את הכיבוש הסיני, ומכיר בדלאי למה. אי אפשר היה להגיע לתוצאות האלה בדרכים האחרות. האם זה שיחרר את טיבט? לא. האם זה ישחרר אותה? ימים יגידו. לטיבטים יש סבלנות. בתפישה הטיבטית סבלנות היא תכונה הנדרשת כדי לחיות חכם".

מה אנחנו יכולים ללמוד מהטיבטים? מה אפשר לקחת מתפישת העולם שלהם, כך שתסייע לחיים שלנו כאן?
"חלקנו חיים עם תפישת עולם שמזיקה לנו, למשל האמונה שתוך שמונה חודשים אפשר לפתור בעיה בת 100 שנה, או שכוח ייענה בכוח. כשהצד השני מגרה אותך, אתה מגיב תגובת יתר וזה מחליש, עיין ערך סיפור המרמרה. משמעותה של סבלנות אינה ישיבה בחיבוק ידיים או אפס מעשה. הטיבטים אומרים: דע מה בשליטתך ועזוב את מה שלא בשליטתך. מה בשליטתך? על פי הבודהה: חשיבה, ריסון, רצייה ונחישות. סבלנות פירושה להסתכל סביב ולראות מה ביכולתי לעשות. אם אתה טיבטי ויש לך אבנים – אל תנסה לגרש את הסינים".
מה אתה מציע לפלסטינים?
"לאמץ את המאבק הלא אלים הטיבטי. האלטרנטיבה הוכחה כלא אפקטיבית. פנייה פלסטינית לאו"ם, שהיא מעשה לא אלים, יכולה להניב הרבה יותר מאשר כל אינתיפדה. שלטון מסורתי לא יודע להתנהל מול מאבק בלתי אלים, הוא לא יודע מה לעשות מול כיכרות, הוא נעלב ומסלים, ושני הצדדים נפגעים".
ומה לישראלים?
"להימנע מעמדת דחייה טוטלית כדי לא להיכנס לעמדת הסרבן הכרוני. אנחנו רואים באיזו קלות שינו האירנים את התפישה כלפיהם ברגע שאחמדיניג'אד האלים ירד מן הבמה. כשמנהלים תהליך יש לחשוב איך הוא משרת את שני הצדדים, בעוד שאנחנו רגילים לבקש משהו שמשרת אותנו. גמישות ונדיבות הן כלים חזקים שאנחנו מסרבים להשתמש בהם. מחוות הן דבר חשוב. אחרי שלוש שנים שילמנו פיצויים למרמרה ואיבדנו קרדיט עולמי. לעומת זאת, כשאנואר סאדאת בא לביקור פה, הוא יצר שינוי תודעה באופן לא אלים. אנחנו יכולים לשמור על צדקתנו מבלי לכפור בצדקת הצד השני, לזהות אינטרסים משותפים ולפעול למענם, ולא באופן חד-צדדי, אלא בשיתוף. כרגע חלק מאתנו אומר – שהגויים יקפצו לנו. זו לא השיטה. האם יש ערובה שזה יצליח יותר מהגישה הכוחנית? לא. יש לפעמים זכות וחובה להילחם, אבל באופן תבוני. בואו ננסה משהו אחר לצד הכוח, לא במקומו".

פורסם בקטגוריה Uncategorized

הנכונות להיות מותקף ומוכה יכולה להיות צעד במאבק בלתי אלים

אני מביא את סיפורו המצמרר של אביב טטרסקי, פעיל שלום שהותקף והוכה על

ידי בריונים מן הימין הקיצוני.

הנכונות – ויהכולת –  לעמוד בפני תקיפה אלימה מבלי להיגרר לתגובה אלימה  היא כלי מרכזי במאבק בלתי אלים. אחד מן הצעדים הדרמטיים שהניעו את מאבק השחורים בדרום ארצות הברית בשנות השישים היה כניסתם של עשרות פעילים

שחורים למסעדות לבנות, תוך קריאת תיגר על האיסור לעשות כן.  הם הותקפו והוכו, ונכונותם זו נתנה השראה למאות ולאלפים פעילים אחרים.  ההתגברות על מחסום הפחד הביאה

לתחושת עוצמה משחררת, וליראת כבוד כלפי הפעילים גם בקרב יריביהם.

 

כותב אביב:

"לפני 3 ימים הותקפתי והוכיתי בידי 20 כהניסטים  צעירים בעיר מגוריי ירושלים.

חיכיתי כמה ימים עם הכתיבה על כך כי הייתי צריך למצוא את הדרך הנכונה לספר על האירוע.

זווית מתבקשת אחת היא להתמקד באלימות והנבזות שלהם: הקללות, המכות, האידאולוגיה המעוותת ולהמשיך מכך לכמה המצב בישראל גרוע ואיך המשטרה לא מטפלת בהם כי בעצם גם היא גזענית ואנטי-דמוקרטית.

זווית אפשרית אחרת היא להתמקד בסבל שלי – הכאב, הפחד ומשם להמשיך על כמה רע לי בישראל ואיך אני לא יכול להישאר כאן.

אבל מה יהיה האפקט של שני התיאורים הללו? האם אני יכול לצפות שהם יעוררו בכם משהו זולת פחד, יאוש ואולי ביקורת עלי שהעמדתי את עצמי במצב כזה מסוכן? נראה לי ששני התיאורים הללו רק יתרמו לשיתוק שלכם, ודאי לא יועילו לשינוי המציאות הקשה.

במקום זאת המסר שלי הוא – אפשר לעמוד מול אלו הקוראים "מוות לערבים/שמאלנים בוגדים". זה עובד, זה אפקטיבי. אולי חוטפים מכות תוך כדי אבל כשזה קורה מבחירה ומתוך יזמה זה לא כזה נורא. זה אפילו סוג של הצלחה.

ביום חמישי התקיימה בגבעת התחמושת הפגנה בעקבות פיגוע הדריסה בו נרצחה התינוקת חיה זיסל ברון.

ההפגנה אורגנה בידי חסידי כהנא איתמר בן גביר, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין ואנשי להב"ה, היתה רוויית דברי הסתה וכללה אלימות נגד צלמי תקשורת, יריקות ואיומים על פלסטינים שנסעו ברכבת הקלה וידוי אבנים על בית סמוך בו מתגוררת משפחה פלסטינית.

עליתי על הרכבת הקלה יחד עם כמה עשרות בחורים צעירים שהתפזרו מההפגנה. חלקם בני נוער, חלקם בשנות ה-20 לחייהם. הם התחילו להדביק מדבקות "כהנא צדק" על חלונות הרכבת. חככתי בדעתי. מצד אחד אני לבד ברכבת מול עשרות מהם, אני יודע שהם אלימים וזו בסך הכל מדבקה. מצד שני אני לא מוכן שהמעשים שלהם יעברו ללא תגובה ואני לא רוצה שפחד ינהל אותי. החלטתי שלחטוף מכות זה דבר שאני מוכן לו.

קמתי אליהם וקילפתי את המדבקה האחרונה שהדביקו.

הר הגעש התפוצץ לי בפנים: מחבורה של פרחחים הם הפכו תוך שניה לאספסוף שצורח "כהנא חי", מקלל "נזיין אותך", ידיים תופסות בי ובעיטות פוגעת ברגלים שלי. ציפיתי שזה מה שיקרה ולכן נשארתי קר רוח. אבל העוצמה וההמוניות – בבת אחת 20 מהם – היתה מפתיעה. היו גם שניים שהשתייכו לחבורה אבל ניסו לחצוץ. ההשתוללות סביבי ועלי הלכה וגברה.

לי היה ברור מה התפקיד שלי: לעמוד שם.

לא להחזיר אבל גם לא לסגת. התפקיד שלי היה להגיד "לא" בצורה הכי נקיה וברורה שאפשר.

בתחנה שליד העיריה – כמה סימלי – הם התחילו לדחוף אותי כדי לזרוק אותי מהרכבת. אפשר היה לגמור את זה ככה ולהיפרד לא לשלום. אבל בשלב הזה כבר ירדה עלי בהירות שאפשרה לי להמשיך ולקבל החלטות מושכלות. ידעתי שהאלימות והצעקות שאני סופג עושות לי לא טוב וכשהכל יגמר אני בטח אתפרק קצת. אבל בהתרחשות של רגע ההווה ידעתי גם שאני לא פגיע. אולי יפצעו אותי בצורה רצינית אבל אני לא פגיע. הסכנה היחידה היתה שאוותר על האמת שלי בגלל בריונות.

לכן, גם כשהיתה לי אפשרות ופתאום אחד מהם התגרה בי תוך שנוצר רווח בינינו לשאר האספסוף והוא חשוף לחלוטין לא הכיתי. ולכן גם כשיכולתי לא ירדתי מהרכבת.

הגיעו מאבטחים של הרכבת הקלה. הם אמרו לי לרדת מהרכבת. להגנתי כמובן. "מה פתאום?", אמרתי, "תורידו אותם". כן, ככה מתנהלים הדברים היום. גם הגורמים שאמורים לפעול נגד אלימות לא פועלים נגד מי שתוקף פעילי שמאל שלא לומר פלסטינים.

יותר מוקדם בערב עמדתי ליד אותם מאבטחים בתחנה אחרת של הרכבת הקלה. שאלתי אותם אם הם תודרכו שיתכן ומשתתפי ההפגנה יתקפו פלסטינים בתוך הרכבת ואיך הם אמורים להתמודד עם זה. הם ענו לי שהם לא יתערבו ושזה בכלל לא התפקיד שלהם. "אנחנו פועלים רק נגד פח"ע", הם אמרו לי בלי למצמץ. אחרי שניה של מחשבה הם הוסיפו "ונגד הטרדות מיניות".

עכשיו בכיכר העירייה הם זיהו אותי ואמרו לי: "אמרנו לך שאנחנו לא מטפלים בדברים כאלו. אנחנו לא חייבים לעזור לך בכלל". ככה, פשוט וברור.

אחזתי במעקה שליד הדלת כדי שהדוחפים לא יצליחו לזרוק אותי. הבעיטות גברו וגם התחילו להרביץ לי על האצבעות כדי שארפה את אחיזתי. המאבטחים עמדו שם ולא עשו דבר. לבסוף הצליחו לזרוק אותי מהרכבת ועטו אחרי החוצה. מישהו הניף אותי באוויר וזרק אותי אבל נחתתי על הרגלים. המאבטחים עשו שרשרת וחצצו ביני לבין התוקפים שהמשיכו לנסות ולהרביץ לי. חצצו והגנו אבל לא עשו דבר נגדם.

ואז דהרו למקום 5-6 ניידות משטרה. אולי נוסע כלשהו התקשר, אולי זה בזכות מצלמות האבטחה.

תוך שניה האספסוף נעלם. השוטרים היו בסדר גמור, וידאו מה שלומי והציעו לי להגיש תלונה. אפילו נזפו באחד המאבטחים כששוב אמר לי שהייתי צריך לרדת מהרכבת.

הלכתי הצידה ואז הבכי התפרץ החוצה. מול השוטרים ועוברי אורח שהתאספו. בכי לא נשלט ודי מכוער – הפנים והגוף התעוותו וההתייפחות נשמעה היטב. לא אסתטי אבל שחרור ופריקת מתח מצוינת.

התקשרתי לחברים שהיו בקרבת מקום ותוך כמה דקות הם היו אצלי, מודאגים ועם רוגעלך שוקולד וקינמון. מהרגע הזה התחילה מעטפת החיבוקים – פיזית ורגשית – שבלעדיה אי אפשר להחזיק מעמד במאבק לשינוי חברתי.

הלכנו לתחנת המשטרה, הגשתי תלונה. עד סוף הלילה אפילו זיהיתי בכיכר ציון את אחד התוקפים ושוטרים לקחו אותו למעצר.

למחרת כאבו לי הרגלים מהבעיטות שקיבלתי. הלכתי לרופא שווידא שהכל נשאר בחתיכה אחת ורשם לי כדורים נגד כאבים ואנטי-ביוטיקה לחתכים. אבל חוץ מהכאבים הפיזיים לא נוצרו שיירים או משקעים. אם מחר אקלע לסיטואציה דומה אתנהג באותה צורה (אולי אתקשר לחברים שלי מראש ולא בדיעבד).
הסיפור עוד לא תם: האם המשטרה תעשה את החקירה כמו שצריך? ואיך יתכן שהמאבטחים של הרכבת הקלה מונחים לא לפעול נגד מי שתוקף פעילי שמאל ופלסטינים. בימים הקרובים אטפל בדברים הללו שבסופו של דברים יותר חשובים מהפרחחים שתקפו אותי.

מה מוסר ההשכל?

כשלוקחים יזמה ובוחרים לפעול, הדברים הרבה פחות מפחידים ומה שקודם לכן נראה אתגר בלתי אפשרי הופך לחוויה מעצימה. התקיפה נמשכה להערכתי קצת פחות מ-15 דקות ולאורך פרק הזמן הזה היו לי כל מיני "תחנות יציאה". בכל אחת מהן וגם ביניהן הרגשתי שאני בוחר באופן צלול ומושכל להישאר בסיטואציה. ידעתי שאני לא פגיע. החוסן הזה בא מכך שהבחירה והיזמה היו שלי.

אני מספר את הסיפור שלי כדי שעוד אנשים יקחו יזמה. בואו לא נתעלם ממה שקורה לידנו. בואו לא נסתפק בלהיות קרבנות. בואו לא נסתפק בלכתוב/לדבר/להרגיש כמה המצב גרוע. בואו לא נסתפק גם בלהפגין ולמחות. בואו נעבור להתנגדות אקטיבית ולא אלימה.

ללקיחת היזמה היו תוצאות חיוביות מידיות:
נוצר פיצול קטן בחבורה הכהניסטית בין הרוב שתקף אותי לשני אנשים שניסו לחצוץ.
במקום שלחבורה הזו תהיה תחושת חופש, במקום שירגישו שהם יכולים לעשות ברכבת ככל העולה על רוחם, הם חוו זעם ותסכול. בסופו של דבר הם נכשלו בניסיון להפחיד אותי.

המאבטחים שרגילים להעלים עין נאלצו להתערב – אמנם בצורה מאוד לא מספקת.

וכעת גם המשטרה תאלץ לפעול – מי יודע, אולי סרטוני האבטחה לא "ילכו לאיבוד" ו-20 פרחחי כהנא יתנו את הדין.

 

בסופו של דבר, כשהמשטרה והשלטון מתנהלים בתערובת של פחדנות וכוחנות זו האחריות שלנו האזרחים לעמוד מול הבריונות הלאומנית. אם נעשה זאת בצורה מתוחכמת מספיק נאלץ גם את הרשויות לפעול. חלק מהמשיכה של הכהניזם הוא תחושת ההצלחה שמתלווה לשימוש בכוח: "הצלחתי להפחיד, הצלחתי להבריח, הצלחתי לפצוע. אי אפשר עלי". והמענה שלנו לכך צריך להיות ברור: עלינו לתת להם לטעום את טעמו של הכישלון.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized

פניית הרשות הפלסטינית לאו"מ: האומנם סכנה קיומית לישראל?

כאשר הפלסטינים פנו לפני כמה שנים לאו"מ כדי להתקבל למוסדותיו כמדינה-בדרך, נזעקה ממשלת ישראל על  "הפרת התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית כלפי ישראל". לא מזמן  נזעקה שוב ממשלתנו לנוכח הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית,  בטענה שהאחדות חושפת את אי- נכונותה של הרשות להגיע לשלום עם ישראל.  מנהיגינו  אף נקטו צעדי ענישה כלפי הרשות, כולל אי העברת כספים השייכים לרשות.  בימים אלו ממשלתנו נאבקת כנגד פנייתה של הרשות הפלסטינית לאו"מ לשם קביעת מועד לסיום הכיבוש,  ומקווה שארצות הברית תטיל ווטו על צעד מסוכן זה, "החושף את פניהם האמיתיות של הפלסטינים".

מאבקה זה של ממשלת ישראל  הוא קרב-מאסף כנגד אסטרטגיה פלסטינית חכמה ונחושה . מנהיגינו נופלים שוב ושוב במלכודות שמאבק יזום בלתי –אלים זה טומן להם, וזאת משום שאינם מבינים לעומקה את האסטרטגיה העומדת ביסוד המאבק. דוגמה קיצונית לנפילה עיוורת למלכודת כזו,   היא מקרה ה'מרמרה': מטרת הצד היוזם , (שהוא בדרך כלל, גם החלש יותר מבחינה צבאית ומדינית), לא הייתה לגבור על ישראל במישור המעשי, כי אם  לגבור עליה במאבק על תודעתם  של קהלים רלבנטיים.  מטרת הצד הבלתי אלים היא להיתפס בעולם כקרבן חף מפשע,  כמוסרי וצודק יותר ממשנהו; ובאותו הזמן לגרום לכך שהצד החזק ייתפס כברוטלי ואלים יותר. ככל שישתרשו דימויים אלו כן יגדל נצחונו, הן בציבורו-שלו, הן בדעת הקהל העולמית, והן בקרב הצד היריב.

כמו בכל מאבק, גם כאן ישנם תכסיסים.  כשהחלש קורא  תיגר על הצד השני באמצעים בלתי אלימים, הוא "משפד את הצד החזק על קרני הדילמה" : אם יתעלם  החזק מן המהלך, יציג עצמו בפני דעת הקהל, התקשורת והמנהיגים בזירה ובעולם כחלש, שוטה או עיוור. מנגד, אם יגיב בכוח, ובייחוד בכוח-יתר, יציג את עצמו  כאלים, ברוטלי ובלתי אנושי.  גדולים ומנוסים מאיתנו נפלו במלכודת זו, ובהם הבריטים בהודו, הלבנים במאבקי השחורים בדרום ארצות הברית ובדרום אפריקה, ורודנים רבים שזלזלו במתקוממים בלתי אלימים.  מה שמבטיח את נפילת החזק למלכודת זו הוא חשיבה במונחים במונחים של 'מאבק על כוח ושליטה' ולא במונחים של 'מאבק על תודעת הקהל והעולם'.   כך, למשל , תפס מובארק את  מאבק תח'ריר, ולכן הגיב  בכלי הכוח הצבאי והמשטרתי, ואלו הסלימו במהירות. אילו הבין שהמאבק הוא על התודעה, היה מן הסתם מנסה להידבר עם המפגינים ומחפש דרך שתספק אותם חלקית. אלימות –יתר של הצד החזק מזיקה לו,   משום שהיא מציגה את הצד הבלתי אלים כקרבן חף-מפשע לאלימות  בלתי -מידתית.  זאת ועוד, לאחר שוך האלימות ולנוכח מחאות ציבוריות או בינלאומיות טוען תמיד  הצד החזק שהגיב באופן לגיטימי לאלימות או לפרובוקציה של הצד היוזם, "שאינו אלא זאב אלים בעור כבש".   נימוקים אלו  של החזק נתפסים בדרך  כלל כתירוצים או כשקרים, ובמקום להקל על מצבו הציבורי  הם מחריפים אותו.  כמו בג'יו ג'יטסו (אמנות לחימה יפנית) , מוטל  התוקף ארצה בכוח תנופתו שלו, בלא שיריבו הפעיל כוח מקביל.  זה מה שקרה  לישראל בפרשת ה'מרמרה':  שלוש שנים לאחר שדחתה בבוז את תביעתה של טורקיה לפיצויים, ולנוכח הגינוי הנרחב שזכתה לו בעולם, נאלצה ישראל לפצות את הנפגעים,  מבלי שזכתה  ביתרונות שהייתה מפיקה אילו יזמה אותם פיצויים עצמם סמוך למאורעות.

(אגב, הפעלת כוח הנתפסת כבלתי -מידתית יכולה להזיק  לצד החזק אפילו כשהיא מופנית כלפי יריב אלים, כפי שקרה בסכסוך האחרון בעזה.  טענותיה של ישראל על שימוש לגיטימי בכוח צבאי מול כוח טרוריסטי איבדו את כוחן ככל שעלה מספר ההרוגים בעזה:  הפרופורציה בין עשרות הרוגים בצד החזק לבין אלפי הרוגים מן הצד השני אינה יכולה לעורר אהדה לצד החזק, וככל שמספר הנפגעים הפלסטינים עלה כן נפגע מעמדה הבינלאומי של ישראל).

מאבק בלתי -אלים  הוא מטבעו בלתי סימטרי, שכן מי שבוחר בו מוותר  על הכלים המסורתיים לשינוי המציאות – כלי הכוח.   מאבק כזה מחייב יוזמה ולא תגובתיות, דורש הפעלת  אמצעים  שיטביעו חותם עמוק ככל האפשר בתודעת הצד השני וצדדים נוספים, ומחייב לבחור באמצעים, בכלים ובזירות שבהם הוא נהנה  יתרון יחסי על פני הצד החזק.    האינטרסים  שלו הם: לכפות על  הצד השני את הזירות שבהן כוחו היחסי קטן;  ולאלץ את היריב להגיב במקום  ליזום, להופיע  כ"סרבן הסדר" ולא כשוחר פתרון, להיגרר להפעלת אמצעים בלתי- מידתיים ונקמניים, ולהידחף לעמדת נידוי ולבידוד מעמיק.   זה מה שחוללו ההחלטות הפלסטיניות על פנייה לאו"ם. למרות שישראל הביעה זלזול עמוק בצעדים אלו, השפעתם המצטברת מעמיקה, ויעידו החלטתה של שוודיה והתלבטותה של בריטניה.  יש לשער שאם נמשיך במסלול בו אנו צועדים, לאורך זמן תיטה הכף הבינלאומית  בהדרגה לתמיכה גוברת בצעדים הפלסטינים.

לאור הבנות אלו, תגובתו  של נתניהו לצעדי הפלסטינים איננה חכמה גם על פי מטרותיו והשקפותיו:   אינטרס חיוני שלו הוא לא ליפול למלכודות שתיארנו כאן. הדרך הטובה ביותר מבחינתו צריכה להיות לא התבצרות בתפקיד הסרבן המאשים, כי אם נקיטת יוזמה שתאלץ את הפלסטינים להגיב אליה, (ושלשיטתו שלו תאלץ אותם "לחשוף את פניהם האמיתיות", פני המתנגדים לידינו המושטת). מבחינתו, טובה גישה  מאקיאווליסטית שתעמיד פנים כאילו היא יוזמת וחותרת להסדר על גישת 'דוגרי ' סרבנית המשחקת לידי היריבים.

אבל אינני נתניהו, ולעניות דעתי צריך להגיב אחרת על המאבק הפלסטיני לא מסיבות מקיאווליסטיות אלא כי נכון, צודק וחכם יותר לעשות כן.  הפלסטינים הבינו לעומק את מגבלות הכוח, הן שלהם והן שלנו. בחירתם  במאבק בלתי -אלים היא, כעדותם שלהם, בחירה אסטרטגית ולא העמדת פנים. היא מתממשת  אצלם הן ברמת המנהיגות הלאומית והן ברמת השטח, ושתי הרמות מחזקות זו את זו.  עד כה עמדו הפלסטינים בגדה המערבית בבחירתם זו, והמשיכו את מאבקם מבלי לפנות  לאלימות גם בתקופות הקשות במלחמות לבנון ועזה.  לראשונה בתולדות הסכסוך עומד מולנו צד שויתר הלכה למעשה על השימוש בכוח צבאי, וקורא להסכם.  היענות למצב היסטורי חדש זה היא חיונית.

ואילו מדינת ישראל בעיוורונה נמנעת מלשאת ולתת עם המנהיגות הזאת, (ובאותה השעה נושאת ונותנת עם חמאס, שכפה זאת עליה בכוח טיליו).   בעיני, מי שויתר ביודעין על השימוש בכוח הוא פרטנר, גם אם איננו משתייך לחובבי ציון, וגם אם הוא יריב קשוח במשא ומתן. את מאמצי המשא ומתן ראוי  להשקיע בו  – ולא בחבריו האלימים.   האינטרס האמיתי של ישראל, כמו זה של הפלסטינים,  הוא לפתור את הסכסוך בהקדם. את הפנייה לאו"ם צריך לראות לא כ"סכנה קיומית" כי אם    כשעון מעורר לצורך בחשיבה יצירתית ובנטילת היוזמה באומץ.

מדינת ישראל תיטיב לעשות אם, במקום לנהל מאבק סרק על מניעת הדיון באו"ם, תפנה לאלתר לפלסטינים ולמדינות הליגה הערבית בקריאה נועזת  להשעות את הפנייה לאו"ם, ולשנות כיוון:  לגשת מיד למשא ומתן כולל, אזורי,  שיניח את היסודות הן להקמת מדינת הלאום הפלסטיני בצד מדינת הלאום היהודי,  והן לשלום כולל עם העולם הערבי. זהו צעד שיש עימו סיכונים; אבל מוטב ליטול סיכונים מחושבים להשכנת  שלום  מאשר להמשיך לנצח ליטול את סיכוני המלחמה ומחיריה  בעוד ועוד סיבובים אלימים חסרי תוחלת.  טוב יהיה אם יאמרו תושבי ישראל למנהיגיהם: "טלו יוזמה והציעו מיד לפלסטינים ולליגה הערבית את מה שהם מבקשים בצדק: תאריך יעד לסיום הכיבוש. אנו נתמוך בכם בכל ליבנו. ואם לא תהיו מסוגלים לכך, נתמוך בצעד הפלסטיני החותר להביא את מדינות העולם לקחת עליהם את האחריות שאתם מתנערים ממנה. צעד זה איננו 'טרור פוליטי' אלא הדרך היחידה להציל את עצמנו מידי עצמנוS".

.

פורסם בקטגוריה Uncategorized

איך נמצה את הפוטנציאל של מחנה השלום הישראלי?

רשימה זו מכוונת להציע לתנועות שלום בישראל קווים מנחים להעמקת השפעתן על המתרחש ביחסים שבין ישראל לבין הפלסטינים.

הנחות יסוד:

  1. עוצמת הכוחות הפועלים כנגד השלום מאיימת למוסס אותו, ואולי אף למוטטו. הכוח הפוליטי והמעשי שבידיהם עולה לאין שיעור על כוחותינו.  השפעתם בתקשורת וציבור גדולה הודות לאסטרטגית ההפחדה וההאשמה, והודות לשימוש בכלי- חבלה המצויים בשליטתם כגון מכרזים לבנייה בעיתוי קריטי.  הכוחות הללו הצליחו לשכנע ציבורים גדולים באמיתות השקפותיהם על אודות השלום: השלום איננו  סיכוי חדש כי אם סיכון קיומי. בהעדר תחושת איום מיידית, רבים בישראל, ובייחוד הצעירים יותר, אינם רואים את הכדאיות שבשלום.  הפחד מפני הפלסטינים והזלזול בהם גורמים לכך שהנכונות לראות את הדברים מנקודת מבטם נמוכה מאד. ומול כוחות אלו, השפעתנו הציבורית קטנה , קולנו רפה ואין אנו מציבים בפני הציבור ראייה מתחרה אודות השלום..
  2. החדשים הקרובים יהיו קריטיים באשר לגורל השלום ולכן לגורל המדינה.  בתקופה זו עלינו להפעיל מאמצי-על  כדי לתפוס מחדש עמדת השפעה בתודעת הציבור בישראל, בפלסטין ובעולם, וכן בתודעת מעצבי דעת קהל ומקבלי החלטות באזורנו ובעולם.  יש לנו הפוטנציאל לעשות כן אם ננצל אותו נכונה.

הפוטנציאל שיש בידינו: 

  1. בשטח פועלים עשרות ארגונים ועמותות שלום וזכויות אדם, ואיתם אזרחים ואזרחיות שההתקדמות לקראת קץ הכיבוש והסכם עם הפלסטינים נתפסים בעיניהם כקריטיים לעתידה של מדינת ישראל.  כל אחד ואחת מאלה עושה מלאכת קודש בתחומו ובמגזר אליו מכוונים מאמציו. גיוון הארגונים והפעולות הוא יתרון אדיר.  במקביל, בתהליכים הפרלמנטריים, הציבוריים והמשפטיים פועלים עשרות אנשי ציבור בכיוונים דומים. נסיונות ראשונים בשיתופי פעולה מצביעים על הפוטנציאל הבלתי-מנוצל בתחום זה.  יש במחננו מומחים מובילים בכל התחומים בהם נדרשת עשייה.  מגוון העשייה במחנה מקיף תחומים נרחבים , הן בציבור היהודי, הן הפלסטיני-ישראלי , והן הבינלאומי, ובהם:  א.  שיח עם פוליטיקאים ומפלגות. ב.  פעולה במישור המשפטי.  ג. הפגנות ופעולות המוניות אחרות.  ד.  פעולה בתקשורת.  ה.  פעולה חינוכית.  ו.  מחקר  ומעקב בשטח ודיווח.  ז.  הידברות ודיאלוג, "אדם עם אדם". ח.  ארגון סיורים והיכרות עם השטח.  ט.  כתיבה ופרסום הצעות לפתרון.  י. סיוע לקרבנות הסכסוך ושת"פ עם פלסטינים למניעת פגיעה בהם ובזכויותיהם. יא.  קשר ושיתוף פעולה עם תנועות שלום פלסטיניות.  יב. קשר עם ארגונים תומכי-שלום בעולם.  הארגונים הפועלים כל אחד בתחום מומחיותו צברו ניסיון וידע עצומים.

מה נדרש לשם מיצוי הפוטנציאל?

לפני כל מאמץ נוסף להגדלת כוחנו, האמצעי המכריע למיצוי הפוטנציאל הקיים הוא קידום ויצירה של  שיתופי פעולה בין הכוחות השונים במחנה, לאור חשיבה אסטרטגית משותפת –  תוך כדי שמירה על  הייחודיות,  המומחיות  והעצמאות של כל ארגון.   "ריבוי כלים , אחדות מטרת-על"  או "אם נשתף פעולה, אחד ועוד אחד שווה שלוש".

כיווני פעולה עיקריים: 

עלינו לגבש את  הכלים הללו החל ממחר, וליישם אותם במסגרת "ניסוי כלים" במסגרת תכנית-אב משותפת בחדשים הקרובים.

עלינו לבנות לאלתר  אסטרטגיה למיצוי הפוטנציאל  תוך היעזרות במומחים ויוצרים מן המחנה, ואימוצה-בהסכמה (ואולי אף יצירת אמנה) על ידי התנועות השונות.  האסטרטגיה תיבנה על יסוד שיתופי פעולה נרחבים, תהיה מתמשכת לאורך זמן, יוזמתית ולא תגובתית.   היא תשלב באופן מושכל בין כיווני מאבק  "בעד" (למשל "בעד מאמציו של ביבי" ו"בעד קבלת יוזמת השלום הערבית")  ושל  מאבקי "נגד" (למשל "נגד הגזענות" ).   האסטרטגיה תפעל בשלושה כיוונים: א.  הגברת כוח תנועת השלום.  ב. עידוד הכוחות התומכים בתהליך השלום, ג.  התנגדות לכוחות הבולמים את תהליך השלום.

יסודות  לאסטרטגיה משותפת לארגוני השלום

  1. מטרותיה של האסטרטגיה וכליה העיקריים יהיו:

א.      הגברת כוח תנועת השלום:

נמפה את  הארגונים, מטרותיהם, מומחיותם, קהלי היעד, פעולות עיקריות .  מיפוי זה יאפשר היווצרות  'אשכולות של ארגונים',  ותכנון מושכל של פעולות בהיקף ארצי שבהן כל ארגון יעשה את שלו – אבל ביחד.

  • נזהה בריתות אפשריות (למשל עם פלגים מהציבור החרדי, צעירים מציבור  עולי רוסיה).
  • נתווה את עיקרי הפעולות לגיבוש כוח התנועה, כולל גיוס משאבים כספים ולוגיסטיים, יצירת מסד נתונים 'מודיעיני' ותקשורתי הכשרה והדרכה של התנועות-החברות וחבריהם, יצירה וקידום של מערכת תקשורת בלתי תלויה המבוססת על האינטרנט ועל הרשות החברתיות.

ב.      עידוד הכוחות התומכים בתהליך השלום (מסע "יש פרטנר").

  • נזהה קהלי יעד בארץ , בפלסטין ובחו"ל, החל מ'צעירים יוצאי רוסיה ' ,וכלה בנשיא ארצות הברית.
  • נכין מתווה  למסע לשינוי ראיית  השלום בציבורים שונים, תוך קידום ההבנה שהשלום הוא אינטרס מרכזי, ויצירת תקווה. בניגוד לעבר, הפעם נקפיד שדברינו יפנו גם אל הבלתי –משוכנעים, תוך התייחסות לרצונותיהם, ערכיהם,האינטרסים שלהם ושפתם.  במיוחד נציע ראייה חלופית של 'מהו שלום' ו'מהו ביטחון'. לשם כך ניעזר גם במומחים שונים כולל מזרחנים, כלכלנים, מומחי תקשורת, פסיכולוגים פוליטיים , אנשי רוח וסופרים.
  • נכין מתווה לגיוס הרוב הדומם, ובמיוחד:  נוער, אנשי רוח וציבור, ארגונים מקצועיים, אנשי ביטחון, תוך פריסת אופציות הפעולה הנרחבות בארגונים השונים.  נשים דגש מחודש על שיתוף פעולה עם הערבים הישראלים
  • נקדם שיתוף פעולה עם מפלגות ועם חברי הכנסת – תוך הקפדה על עצמאות ואי-תלות שלמה של התנועה .
  • עם שותפינו, נקדם רשת בטחון לממשלה אם תמשיך בתהליך.

ג.       התנגדות לכוחות הבולמים את תהליך השלום (מסע "אין פרטנר"):

העמדת עמדה פעילה בכנסת, בבית המשפט, בציבור ובשטח כנגד מאמצי הבלימה של התהליך:  פעולות "תג מחיר",  פרובוקציות נוסח פרסום מכרזי בנייה, פעולות צבאיות בלתי שקולות וכו' .

ד.       הערכת תרחישים צפויים והכנת תכניות מגירה.

לשם התקדמות במישורים הללו, טוב יהיה אם יקומו במקביל צוותים לתכנון אסטרטגי, ליצירת שיתופי פעולה ולתקשורת .  הצוותים יכללו הן פעילים מתנועות שלום שונות והן מומחים.  צוותים אלו יגבשו הצעות מעשיות מפורטות שיבואו לפני הארגונים השנים.  פעולת תכנון זו לא תעכב את מה שעושים הארגונים, ולא תדרוש השעייה של פעולה כלשהי, ולכן אין לחשוש מתהליך תכנון עקר ומעכב.  הדברים בידינו.

  1. א
  1. ב

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized

שלום רב,

לראשונה מזה שנים רבות החליטו א תנועות-שלום רבות לפעול במשותף לשם הבעת תמיכה בתהליך השלום.  הפעולה תתקיים ביום ו' הקרוב, 17.1.2014, בעשרות צמתים ברחבי הארץ.

לא תהיה זו "הפגנת המיליון":  מספר המשתתפים יהיה , מטבע הדברים, צנוע.  אבל גם תנועות גדולות התחילו ממשוגעים-לדבר ספורים, אשר ידעו להתחבר לתהליכים היסטוריים גדולים יותר.

משמעותו של האירוע גדולה בהרבה מקיומה של עוד הפגנה:  האירוע מהווה תפנית חיונית בחשיבה ובפעולה של "מחנה השלום" שכה נחלש בשנים האחרונות:

בין  הגורמים שהביאו לחולשתו הכרונית של מה שקרוי "מחנה השלום" היו הפיצול האידיאולוגי , והדרישה לטוהר אידיאולוגי ולאחדות-דעים כתנאי לעבודה יחד.   אלו מנעו צבירת-כוח על ידי שיתוף פעולה. ובלי כוח לא יתכן שינוי.  (מכשול אחר, שעוד נשוב לעסוק בו היה הבחירה בדגל היחיד של בטחון ושלום, והזנחת הדגל החברתי-כלכלי – דבר שהפך את "מחנה השלום" לבלתי רלבנטי בחיי רוב האוכלוסיה בישראל.  גם כאן נדרשת תפנית עמוקה).

   התארגנות הזו מבשרת – אולי –  על הבנות חדשות וחיוניות של הרעיונות הפשוטים הבאים: א. בלי שיתוף פעולה לא יווצר כוח, ובלי כוח גם הצדק לא יוכל לנצח. ב. אפשר לשתף פעולה מבלי לוותר על הייחוד של כל תנועה.  ג. אפשר לשתף פעולה, ולו גם באופן חלקי וזמני, גם עם מי שחושבים אחרת. ד. אפשר להיאבק לא רק "נגד" כי אם גם "בעד", בפעולה שאיננה תוקפת איש אלא תומכת בצעדי הממשלה. זהו אופן בלתי -שכיח ובלתי-מוכר די הצורך של מאבקים בלתי אלימים, שראוי להתנסות בו וללמדו. 

יש יסוד להאמין שבפעולה משותפת כו טמונים ניצני ההתפכחות ממיקסם -השוא של טוהר אידאולוגי ופיצול מכוון, וגם ניצני ההבנה ש"אם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה ליד זה".  יתכן שכאן הסיכוי להיווצרותה המחודשת של תנועה רחבה של תמיכה בשלום ובצדק חברתי , שאינה מתנפלת ואינה מתקפלת. 

 הקוראים והמתעניינים בנושאי הבלוג הזה, ושגם תומכים במאמצים להגיע להסדר מדיני, ירצו אולי לקחת חלק,  ולו גם סמלי, בפעולה המשותפת הזו.   

אתם מוזמנים להגיע לאחד הצמתים, לראות את האירוע ולתמוך בו.  אם תהיו מעוניין בפרטים או בהצטרפות, אנא כתוב/י אלי ואשלח נתונים נדרשים.

בתודה, נחי אלון

פורסם בקטגוריה Uncategorized

"אם לא נהיה תלויים האחד בשני-נהיה תלויים אחד ליד השני": מדוע שיתופי פעולה הם חיוניים למאבק?

  1. מדוע להשקיע בשיתופי פעולה?  מהפכות רבות, ובהן גם גדולות וחזקות מאיתנו, נכשלו בגלל פיצול כוחות ובגלל אי היכולת להסכים על שיתופי פעולה.  ההצלחות המרשימות של כמה מן המאבקים הירוקים בישראל נובעות, בין היתר, משיתופי פעולה נרחבים בין תנועות שונות זו מזו, כשכל תנועה נאבקת בדרכה אבל ביחד עם האחרות. את הכישלונות המהדהדים בגלל אי-שיתופי פעולה אפשר לראות, בין היתר, בחולשה הכרונית של תנועות השלום,   ובהפגנות מתחרות של תנועות מחאה בשנה שעברה, שגרמו לשיתוק הדדי.
  2. מדוע שיתופי-פעולה הם חיוניים למאבק?  משום שאנו מנסים לשנות סדר חברתי-כלכלי-פוליטי קיים, שכוחות חזקים מאד תומכים בו ומנסים לשמר אותו.  הכוחות  הללו, ובהם השלטון, חלקים גדולים מן העולם העיסקי , המינהל הציבורי והתקשורת, הם גדולים, עתירי משאבים וכוח, מאורגנים היטב ומתואמים להפליא (מה שקרוי "הון-שלטון-עיתון").  בידיהם הרוב בכנסת ובשלטון המקומי, הביורוקרטיה על משאביה והמידע שבידה, התקציבים, הכוח התקשורתי, המשטרה.  מבחינתם, חלק מפעולותינו הן בגדר "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".  גם אם הצדק הוא לצידנו,  כדי להשליט אותו נחוץ כוח מול כוח.  אכן, קיימות בישראל מאות קבוצות מלאות להט, רצון טוב ונחישות, אבל בלי מקורות כוח אלטרנטיביים לא נוכל לשנות את שדה הכוחות.  שיתוף פעולה, ולעתים אף פעולה משותפת, הם המנוף שבלעדיו נישאר צודקים אבל חלשים.
  3. מדוע איננו משתפים פעולה? קבוצות מאבק, בארץ ובעולם, לוקות בכמה אמונות שגויות המונעות מהן לפעול יחד.  למשל, הן מאמינות ש:  א.  כדי לפעול יחד חייבים  להסכים על מטרות יסוד, אידיאולוגיה ודרכי פעולה. ב. שיתוף פעולה עם אחרים ימחק את ייחודנו ודרכנו הבלעדית. ג. שיתוף פעולה עם מי שאינו חושב כמונו מדלל את המאבק ופוגע בנחישותו. ד.  שיתוף פעולה אד-הוק הוא אופורטוניזם, שמקומו לא יכירנו אצלנו, לוחמי הצדק. ה.. שיתוף פעולה דורש מן השותפים לוותר על דרכם העצמאית. ו. כדי שהמאבק ילך 'נכון', אנחנו צריכים להיות המובילים.
  4. מה שגוי פה?  א. אפשר לפעול יחד ביעילות מבלי להסכים על מטרות יסוד, אלא רק על שדות פעולה מוסכמים.  למשל,  קבוצות  שונות יכולות להלחם על שינוי פני השלטון המקומי בבחירות הקרובות על ידי בחירת שדה הפעולה המוסכם, במקרה זה-עידוד הצבעה והשתתפות הבוחרים ברשימות המועמדים,  מבלי להסכים על מפלגה או רשימה ספציפית .  במסגרת ההסכמה על השדה המשותף, תפעל  כל תנועה בדרכה שלה.  פעולות מסוימות יעשו בתיאום, למזל כדי למנוע קיום אירועים מתחרים באותו הזמן, פעולות אחרות יעשו בשיתוף פעולה כגון פעולות בו –זמניות של כל התנועות השותפות, ולעתים אף בפעולה משותפת, כגון עצרת משותפת לכל הנאבקים.   ב.  מחיר השמירה על הייחוד ועל הטוהר האידיאולוגי בכל מחיר, הוא השפעה מוגבלת והיקף מצומצם יחסית. להגדיל את כוחנו והשפעתנו, גם במחיר של ויתור על הטוהר האידיאולוגי וטוהר המטרות? אם נבחר באופציה הראשונה, כפי שעשינו עד כה, נישאר צודקים אבל לא-חכמים.  יתר על כן:  כדי לשתף פעולה אין צורך לוותר על הייחוד: צריך רק להשתחרר המחשבה השגויה ששיתוף פעולה הוא אפשרי רק עם אלו שדומים לנו.     ג.  שיתוף פעולה, לעתים רק אד-הוק ולזמן מוגבל, עדיין מאפשר לכל תנועה ללכת בדרכה.  שיתוף פעולה יוצא דופן התקיים בישראל בין שתי תנועות שלכאורה לא תיתכן כל הידברות ביניהן:  האנרכיסטים נגד הגדר , מתנגדי כל צבאיות, מצד אחד, והתנועה לשלום וביטחון, שחבריה הם קצינים בכירים לשעבר.שתי התנועות חברו יחדיו למאבק משפטי על הגדר באיזור גבעת הראדאר, עתרו במשותף לבג"צ והשיגו את המטרה המשותפת, מבלי שניסו כלל להגיע להסכמה מהותית יותר.  ז. אין צורך להסכים על מנהיגות אחת, או אף על מנהיגות משותפת.  המנהיגות צומחת בהדרגה אם היא טובה, ויכולה לפעול אד-הוק ובמשותף.
  5.  מה צריך כדי לשתף פעולה?   א. להשתחרר מן ההנחות השגויות הנ"ל.  ב. להשקיע בהבנת השותפים, מטרותיהם, הבנתם את המצב, כוחותיהם ומגבלותיהם, מה חשוב להם, מה האסטרטגיות שלהם וכו'.  ג. להתחיל בקטן ובמוגבל כדי ללמוד איך עובדים יחד, ולצבור אמון. ד. להיות מוכנים לתקלות, מריבות, אי הבנות ושיבושים, ולקבל אותם מבלי לתת להם לפרק את הניסיון. ה.  לוותר על דרישות מוקדמות כגון "אני אדבר רק עם מי שלא יעלה את הרעיון של מנהיגות היררכית" וכו'. ו. לא להיבהל מזה שיש כאלו שלא מצטרפים, וכאלו שנושרים.  אם נפעל נכון, יבואו יותר וינשרו פחות במשך הזמן.  זהו תהליך ארוך!  ז.  לקבל שיכולתנו לדעת מה נכון ולאן  הולכים היא מוגבלת, שאין לדעת לאן יתפתח העתיד,ושיתכן שהקבוצה הקטנה שזה עתה פסלתי בליבי תהיה עוד שנה מובילת המאבק משום שהיא קוראת את המפה טוב ממני או שגילתה משאב שלא גיליתי. ח. ובעיקר, לקבל שגם לשותפים האחרים יש תבונה ורצון טוב, שיש הגיון גם בדרכם, שיש לי גם מה ללמוד מהם,  ושכולנו מרכיבים קטנים יחסית במאבק שהוא גדול מכל אחד מאיתנו:  בקצרה, צניעות והערכה.  ממילא, לא בידינו לקבוע מה יהיה, והמנהיגות והעתיד של שיתופי הפעולה, ושל תנועת המאבק כולה,  יתהוו בהדרגה, תוך ניסוי וטעייה, כשכל אחד מאיתנו תורם חלק צנוע בלבד.

פורסם בקטגוריה Uncategorized

החכי"ם סירבו לקצץ בשכרם. התעצבנת? בוא נחשוב יחד איך נאבקים בתופעה

 שלום,

נפגשנו, כמה חברים, על שפת הים וקיטרנו כמקובל על תחלואי החברה. חברנו  גיורא איילון, יועץ ארגוני אסטרטגי בכיר ומנוסה, ומרצה באוניברסיטת חיפה, דיבר בכעס על החלטת ועדת הכנסת  להפחית אחוז אחד משכר החכי"ם, ולא עשרה אחוזים כפי שהובטח לציבור.

"כדאי לכתוב משהו לתקשורת" אמרנו.  גיורא פעל במהירות , כתב את הרשימה דלהלן, ושלח אותה לפרסום בעיתון.  הסכמתי עם כל מילה של גיורא, וחשבתי שטוב יהיה אם אחלוק את הרשימה עם מי שמתעניין במאבקים בלתי אלימים. יתר על כן, חשבתי שזוהי הזדמנות לאפשר לקוראים לתרגל ולחשוב ביחד על דרכים יצירתיות להיאבק בהתנהגות זו של נבחרינו באופן בלתי אלים.

את/ה מוזמנ/ת, אם כך, לקרוא את רשימתו של גיורא.   אם העניין מרגיז אותך כפי שהוא מרגיז אותנו, ואם יש לך רעיון איך להיאבק על העניין-אנא צרפ/י תגובה.  בבלוג הזה יש חומר רב על מאבקים, ואם אינך בקיא/ה בעניין, זו ההזדמנות לקרוא (למשל , בעמוד "כתבי יסוד על מאבקים בלתי אלימים, נמצא מאמרו החשוב של פרופ' ג'ין שארפ) , לקבל השראה מן הכתוב ולהציע רעיונות.  בשלב ראשוני זה של תכנון מאבק טוב להגדיר תחילה מה רוצים לשנות, מיהם המעוניינים בשימור המצב הקיים, למי הכוח לשנות , על מי אני רוצה להשפיע וכו'. לאור אלו אפשר להתחיל לחשוב בכיוונים שונים.  יהיה טוב אם יעלו רעיונות שמעבר להפגנות ומשמרות מחאה:  הבה נהיה יצירתיים.  גיורא ופעילי הבלוג נגיב למחשבות אלו, ומי יודע-אולי יצמח מהם מאבק.

דוגמא אישית של נבחרי ציבור-איפא הכסף והיכן הבושה.  מאת גיורא איילון

דוגמא אישית של נבחרי ציבור-איפא הכסף והיכן הבושה

כל אחד יודע מהי דוגמא אישית, ובוודאי כל אחד התנסה בה באחד מהתפקידים שמילא בחייו. בעידן של עודף תקשרת דוגמא אישית נבחנת במעשים ולא דיבורים. אישית נבחנת במעשים ולא בדיבורים!

 והנה, לפני כחודש נדמה היה שהלא יאומן קורה: האוצר הציע והממשלה תמכה בהצעה לקצץ 10% משכר נבחרי הציבור(שרים ,חברי כנסת,ראשי רשויות ומועצות דתיות)כחלק מהשויון בנטל הקיצוצים בתקציב.

אך מוקדם לשמוח! בתחילת יולי שינתה ועדת הרווחה את ההחלטה וקיצצה את הקיצוץ ל-1% בלבד! 76 ח"כ הצביעו בעד ו-9 התנגדו.

ובכל הקבוצה הגדולה והנכבדת הזו של נבחרי הציבור   היתה רק ח"כ אחת, רות קלדרון שהודיעה שהיא מוותרת על 9% משכרה ותורמת אותו למטרות חברתיות!

היכן היו חברי הכנסת החדשים,,נציגי המחאה החברתית והפוליטיקה החדשה???

מדוע לא נשמע קולם של הפוליטיקאים בוגרי היחידות הקרביות בצה"ל המכירים את ערכי המנהיגות והדוגמא האישית?

ומעניין מה הציבור הרחב יכול ללמוד ממעשיהם אלה של נבחריו?

ראשית,שאין הבדל גדול בין מנכ"לים של חברות המקבלים שכר עתק ( כאשר הכנסת עוסקת בהגבלת שכר הבכירים) וקבוצה נבחרת זו-כאשר אתה למעלה אתה יכול לצפצף על כולם…

שנית, שהשוויון בנטל אינו שוויוני-ניתן לקצץ לאחרים ולהוסיף לעצמך

דוגמא אישית של מנהיגות מגבירה אמון. אמון הנו הדבק והדלק של התרבות הארגונית והציבורית  במדינה. היא זו שיוצרת סולידריות, שותפות,הזדהות ומחויבות. היא זו ששימשה אותנו בבנית המדינה והחברה.ואנו זקוקים לה מאד בימים אלה.

גיורא אילון

יועץ ארגוני אסטרטגי,מרצה באוניברסיטת חיפה.

gaopteam@gmail.com

0522831995

פורסם בקטגוריה Uncategorized