מהפכה, לא מחאה! מאת ד"ר מולי פלג

מהפכה, לא מחאה

מחאה לא מביאה שינוי חברתי. זה לא תפקידה והיא איננה מסוגלת לשאת על גבה את עול האחריות לתמורות רחבות היקף. תפקידה של מחאה הוא להסב תשומת לב לאי שביעות רצון, להתריע מפני קלקולים או להזהיר לקראת משבר מתקרב אך אין היא מחוללת שינוי אלא רק מכשירת הקרקע לקראתו. מחאה מוצלחת מבשרת שינוי; מהפכה מביאה שינוי. לכן מחאה היא חסרת משמעות אם איננה סוללת דרך או נושאת את מסר המהפכה. תינוק מוחה כשלוקחים ממנו צעצוע אבל אין לו יכולת לארגן מחדש את חדר הצעצועים כדי שיותר לא יטלו ממנו דבר. המחאה החברתית בישראל נטולת יומרות מהפכה וחפה מלדרוש יותר מאשר שיחזירו לה את הצעצוע. אין מה להתאכזב מהמחאה החברתית בישראל באותה מידה שאין לצפות מתינוק שיעלה על הבריקדות.

הדרך היחידה שבה עשויה מחאה לשמש כפורצת דרך וכמאיץ לשינוי מהותי ויסודי היא דבקות ומסירות לרעיון המהפכה: שינוי השקפת עולם, ובעקבותיה שינוי סדר עדיפויות ואחר כך שינוי אסטרטגי של גישה, מטרות ואמצעים. אבל המחאה החברתית לה היינו עדים בקיץ האחרון לא העזה לאמץ את העקרונות האלה ועל כן היא לא מיצתה את עצמה. הקו המנחה היה להמחיש עד כמה חסר צדק חברתי בישראל ועד כמה נחוץ לזעזע את אמות הסיפין בחברה הישראלית שהשמינה ונאטמה למצוקות כלכליות. התינוק בכה היטב וצרחותיו נשמעו בכל הבית וכאן הכל נעצר. ראש הממשלה וחבר שריו, כמו הורים קשוחים שלא מניחים לעולל בוכה להכתיב להם סדר יום, המתינו עד שהתינוק המצווח יותש מהבכי ויירדם. כך היה: המחאה הציתה דמיון ושילהבה רבים להאמין שמשהו טוב עתיד להתרחש, אבל בתום הקיץ המחאה נרדמה וסרבנות הממשלה השתלמה לה.

כדי לשרוד, תנועת מחאה חייבת להיות רדיקלית, שורשית, יסודית ובלתי מתפשרת בתביעותיה. היא חייבת להציג ולתבוע שינוי סוחף, רב ממדי ומערכתי שניתן בבירור להבחין בין ה"לפני" וה"אחרי".  או בקיצור, היא חייבת לכוון למהפכה: מה שיהיה הוא לא מה שהיה. לשאוף לרפורמה, לתמורה הדרגתית, להסדר ביניים הם כולם פתרונות דחק שחונקים את המחאה מלעבור לשלב הטבעי הבא שלה, שלב ההתרחבות והתרגום הקונסטרוקטיבי של הזעקה הראשונית. כל היסוס מצד קוראי התגר, כל התלבטות וכל עיכוב מיד מתפרש על ידי שומרי הסדר הקיים כחולשה, יראה או חוסר נחישות. מגיני הסטטוס קוו ינצלו זאת כדי לשלוף את כל רפרטואר ההסברים שלהם לרפות את ידי המוחים ולמוטט את לגיטמיות מחאתם: "למה עכשו", "זה מחליש את החוסן הלאומי", "אין כסף", ו-"אין נציגות נבחרת ומוסכמת לדבר איתם".  הם מצידם עושים הכל כדי לשרוד. מה צריכים מנהיגי תנועת המחאה כדי לשרוד?

הם בעיקר צריכים לחדול מלהיות מוחים ולהתחיל לחשוב כמהפכנים. הגישה חייבת להיות רדיקלית וחד משמעית: לתבוע חלוקת שכר שוויונית יותר, או לפחות כשלב ראשוני לצמצם באופן ניכר פערי שכר במשק. משם נגזרים שינויים נוספים לגבי מגורים, מיסוי, חלוקת נטל, פערים בין המינים ויחס כלפי מיעוטים. כל ניסיון להיות "ילדים טובים" ומתחשבים, שקולים וזהירים יתפרש מייד כסימנים של חולשה ואי ביטחון. גישה כזאת מבוססת על מחוייבות ונאמנות לטווח ארוך. היא נשענת על כמה מרכיבים שכרגע חסרים מאד לתנועת המחאה: מצוקה אמיתית ומתמשכת, אידיאולוגיה קוהרנטית, מנהיגות אחידה ומקובלת , זהות קבוצתית וסולידריות ואחרון לא חביב, נכונות להקרבה עצמית. המצוקה אצלנו עדיין לא הגיעה לקרקעית העמוקה ביותר אחרת לא היה הציבור מניח לה לגווע. אין אידיאולוגיה או משנה מוסדרת למוחות ולמוחים שתוליך אותם ליעד ברור מעבר להסכמה הראשונית "שמשהו צריך להשתנות". סוגיית הפיצול והשסע הפנימי בקרב מנהיגי ההתפרצות הראשונית כבר זכתה לתשומת לב רבה אך היא מזיקה ומחלישה את המחאה הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. במהפכה אין למנהיגות את לוקסוס הפיצול והיהירות. זהות קבוצתית אחידה מעבר לזהויות מפלגתיות, עדתיות, לאומיות ותרבותיות לא הושכלה להיבנות המוחות והמוחים ואילו הקרבה עצמית לא באה לידי ביטוי מעהר לגשם הראשון. ללא קווי היסוד הללו ימשיך התינוק לנום ומדי פעם לצווח מבלי שאף אחד יטרח לספק את מבוקשו.

ד"ר מולי פלג

אודות nahialon

אני פסיכולוג קליני ועוסק בטיפול . אני עוסק בין היתר בלימוד של מאבקים בלתי -אלימים במישור הציבורי והחברתי וביעוץ בנושא זה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.