מצגת – מאבקים חברתיים ופוליטיים: יסודות לבניית אסטרטגיה

המצגת (מאת נחי אלון) מראה את שלוש הפנים של מאבקים חברתיים ופוליטיים בישראל: שינוי יחסי הכוחות, בניית עוצמה והידברות.

להורדת המצגת – מצגת יסודות לאסטרטגיה לשינוי חברתי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | סגור לתגובות על מצגת – מאבקים חברתיים ופוליטיים: יסודות לבניית אסטרטגיה

מה נדרש לשם בניית אסטרטגיה?

במלחמת העולם השנייה הצליחו הצוללות הגרמניות להטביע מאות אניות ואלפי מלחים של הצי הבריטי, ואיימו על כוח עמידתה במלחמה.  רעיונאי בריטי כתב לשר הימיה שיש בידיו המענה האולטימטיבי על הבעיה. כמובן הוא  זומן בדחיפות לשיחה עם השר שהקשיב לו בדריכות.   "הפתרון הוא פשוט" אמר; "הרתיחו את הים הצפוני.  ההרתחה תמית  את צוותי הצוללות,  וכל מה שיוותר לכם הוא לאסוף את הצוללות ולהשתמש בהן."

"רעיון מצוין" אמר השר; "אבל איך מרתיחים את הים?"

"אני הבאתי את הפתרון העקרוני" אמר הרעיונאי.  "כל היתר הוא רק עניין טכני. את זה-שיפתרו המומחים ".

החשיבה במאבקים לא מעטים דומה לחשיבה של חברנו הרעיונאי:  חלק גדול ממה שמוגדר כ'מטרות למאבק' אינו אלא  משאלות-לב, כאותה המשאלה להרתיח את הים. כך הן למשל ה'מטרות' שהציבו לעצמן קבוצות שונות בניסוחים כגון  "שינוי סדר העדיפויות הלאומי" , "פתרון בעיות הדיור הציבורי",  "שינוי השיח", "סיום הכיבוש"  וכיוצא בזה.  הגדרות אלו אינן עונות על השאלה "איך עושים את זה".

כדי להבין איך משנים מצב צריך להבין תחילה מדוע הוא כפי שהוא.  המצב הוא כפי שהוא מחמת פעולתם של כוחות מרובים ששואפים לשמר אותו, בין אם בגלל אידיאולוגיה ובין אם בגלל אינטרסים אישיים, כלכליים, חברתיים או פוליטיים, ובגלל חולשתם של הכוחות השואפים לשנות אותו.   מי שמנסה לשנות מצב כזה בלא להבינו משול למי שמנסה לתקן תקלה במנוע המכונית על ידי טלטול אקראי של חלקי המנוע.

כך, לדוגמה, קשה להיאבק ביעילות למען יישום חוק חינוך חובה מגיל 3. בלי לדעת קודם לכן:  מי אחראים על יישום החוק ומדוע אינם עושים כן?   האם פעולתם ומחדליהם נובעות מסיבות אידיאולוגיות, מאינטרסים?  של מי? מיהם המרוויחים מהעובדה שהחוק איננו מיושם?  מה הם מרוויחים מכך?  מי יפסידו מכך שייושם החוק, ומה יפסידו?  מה מקורות כוחם ומה משאביהם של המטרפדים את יישום החוק ושל תומכיהם?  לאן הולכים המשאבים שהיו צריכים להיות מופנים ליישום החוק, ומי מעוניין בכך? וכיוצא בזה.

בקצרה, עלינו להבין את הכוחות העומדים מולנו: מיהם היריבים ('יריבים' ולא 'אויבים'! ), מה מניעיהם, מה משאביהם, מה מקורות הכוח שלהם, מה דרכי הפעולה, מה  כוחותיהם וחולשותיהם,ומה נקודות הפגיעות שלהם.  באופן דומה עלינו להבין לעומקם את הכוחות העומדים לרשותנו את תומכינו הפוטנציאליים ואת הסביבה הציבורית שבתוכה מתקיים שדה הכוחות. בצבאות נקראות פעולות-מחקר וניתוח  אלו הערכת מודיעין, ומצביא שפוי לא יפעל בלעדיהן.

משהכנו הערכת מודיעין כזו  והבנו די הצורך את הכוחות השונים המשחקים במגרש, נוכל לשאול:  אילו מן הכוחות העומדים לרשותנו יוכלו לצמצם את הכוחות השונים שזיהינו מולנו?   אילו בני ברית נוכל לשתף?  איך נעצים את כוחנו שלנו? איזה תהליך לטווח מיידי, בינוני וארוך עלינו להפעיל כדי להשיג את השינויים הללו?  בקצרה, נציב לעצמנו מטרות.  את מטרותינו נגדיר מעתה לא במונחים של "אנו רוצים את יישום החוק" אלא במונחי "אנו רוצים לצמצם את  מוקדי הכוח הספציפיים אשר מונעים את יישום החוק, וליצור כוח נגדי למען יישומו".  ועתה , ורק עתה,  נוכל סוף -סוף להתחיל לענות בצורה מועילה על שאלת הצוללות -"איך עושים את זה".- לא רק ב'קמפייין' יצירתי מהיום להיום, אלא גם לעתיד הבינוני והרחוק.

מכלול זה של הערכת -המצב, הצבת המטרות וקביעת דרכי הפעולה קרוי אסטרטגיה. בלעדיה יש סיכוי סביר  שפעולותינו יישארו בגדר מחאה רפה ובלתי- ממוקדת,  שלא תבשיל לכלל מאבק יעיל.  אסטרטגיה כזו נחוצה לכל קבוצת מאבק במאבקה הספציפי.  ואם רוצים לשנות דברים במישור הארצי ואפילו הבינלאומי, הרי לא נוכל להסתפק במאבקים נפרדים (וחלשים):  אנו זקוקים לכיוונים אסטרטגיים עבור שלם הגדול מסכום חלקיו,  שבו יוכלו קבוצות שונות   למאבקם הספציפי .לשתף פעולה למאבק על מטרות-על , מבלי לוותר על מאבקיהם היחודיים  (כדוגמה, עיין בהצעתי בבלוג זה, הקרויה "לכבוש את הכנסת").

נחי אלון

פורסם בקטגוריה Uncategorized | סגור לתגובות על מה נדרש לשם בניית אסטרטגיה?

מהפכה, לא מחאה! מאת ד"ר מולי פלג

מהפכה, לא מחאה

מחאה לא מביאה שינוי חברתי. זה לא תפקידה והיא איננה מסוגלת לשאת על גבה את עול האחריות לתמורות רחבות היקף. תפקידה של מחאה הוא להסב תשומת לב לאי שביעות רצון, להתריע מפני קלקולים או להזהיר לקראת משבר מתקרב אך אין היא מחוללת שינוי אלא רק מכשירת הקרקע לקראתו. מחאה מוצלחת מבשרת שינוי; מהפכה מביאה שינוי. לכן מחאה היא חסרת משמעות אם איננה סוללת דרך או נושאת את מסר המהפכה. תינוק מוחה כשלוקחים ממנו צעצוע אבל אין לו יכולת לארגן מחדש את חדר הצעצועים כדי שיותר לא יטלו ממנו דבר. המחאה החברתית בישראל נטולת יומרות מהפכה וחפה מלדרוש יותר מאשר שיחזירו לה את הצעצוע. אין מה להתאכזב מהמחאה החברתית בישראל באותה מידה שאין לצפות מתינוק שיעלה על הבריקדות.

הדרך היחידה שבה עשויה מחאה לשמש כפורצת דרך וכמאיץ לשינוי מהותי ויסודי היא דבקות ומסירות לרעיון המהפכה: שינוי השקפת עולם, ובעקבותיה שינוי סדר עדיפויות ואחר כך שינוי אסטרטגי של גישה, מטרות ואמצעים. אבל המחאה החברתית לה היינו עדים בקיץ האחרון לא העזה לאמץ את העקרונות האלה ועל כן היא לא מיצתה את עצמה. הקו המנחה היה להמחיש עד כמה חסר צדק חברתי בישראל ועד כמה נחוץ לזעזע את אמות הסיפין בחברה הישראלית שהשמינה ונאטמה למצוקות כלכליות. התינוק בכה היטב וצרחותיו נשמעו בכל הבית וכאן הכל נעצר. ראש הממשלה וחבר שריו, כמו הורים קשוחים שלא מניחים לעולל בוכה להכתיב להם סדר יום, המתינו עד שהתינוק המצווח יותש מהבכי ויירדם. כך היה: המחאה הציתה דמיון ושילהבה רבים להאמין שמשהו טוב עתיד להתרחש, אבל בתום הקיץ המחאה נרדמה וסרבנות הממשלה השתלמה לה.

כדי לשרוד, תנועת מחאה חייבת להיות רדיקלית, שורשית, יסודית ובלתי מתפשרת בתביעותיה. היא חייבת להציג ולתבוע שינוי סוחף, רב ממדי ומערכתי שניתן בבירור להבחין בין ה"לפני" וה"אחרי".  או בקיצור, היא חייבת לכוון למהפכה: מה שיהיה הוא לא מה שהיה. לשאוף לרפורמה, לתמורה הדרגתית, להסדר ביניים הם כולם פתרונות דחק שחונקים את המחאה מלעבור לשלב הטבעי הבא שלה, שלב ההתרחבות והתרגום הקונסטרוקטיבי של הזעקה הראשונית. כל היסוס מצד קוראי התגר, כל התלבטות וכל עיכוב מיד מתפרש על ידי שומרי הסדר הקיים כחולשה, יראה או חוסר נחישות. מגיני הסטטוס קוו ינצלו זאת כדי לשלוף את כל רפרטואר ההסברים שלהם לרפות את ידי המוחים ולמוטט את לגיטמיות מחאתם: "למה עכשו", "זה מחליש את החוסן הלאומי", "אין כסף", ו-"אין נציגות נבחרת ומוסכמת לדבר איתם".  הם מצידם עושים הכל כדי לשרוד. מה צריכים מנהיגי תנועת המחאה כדי לשרוד?

הם בעיקר צריכים לחדול מלהיות מוחים ולהתחיל לחשוב כמהפכנים. הגישה חייבת להיות רדיקלית וחד משמעית: לתבוע חלוקת שכר שוויונית יותר, או לפחות כשלב ראשוני לצמצם באופן ניכר פערי שכר במשק. משם נגזרים שינויים נוספים לגבי מגורים, מיסוי, חלוקת נטל, פערים בין המינים ויחס כלפי מיעוטים. כל ניסיון להיות "ילדים טובים" ומתחשבים, שקולים וזהירים יתפרש מייד כסימנים של חולשה ואי ביטחון. גישה כזאת מבוססת על מחוייבות ונאמנות לטווח ארוך. היא נשענת על כמה מרכיבים שכרגע חסרים מאד לתנועת המחאה: מצוקה אמיתית ומתמשכת, אידיאולוגיה קוהרנטית, מנהיגות אחידה ומקובלת , זהות קבוצתית וסולידריות ואחרון לא חביב, נכונות להקרבה עצמית. המצוקה אצלנו עדיין לא הגיעה לקרקעית העמוקה ביותר אחרת לא היה הציבור מניח לה לגווע. אין אידיאולוגיה או משנה מוסדרת למוחות ולמוחים שתוליך אותם ליעד ברור מעבר להסכמה הראשונית "שמשהו צריך להשתנות". סוגיית הפיצול והשסע הפנימי בקרב מנהיגי ההתפרצות הראשונית כבר זכתה לתשומת לב רבה אך היא מזיקה ומחלישה את המחאה הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. במהפכה אין למנהיגות את לוקסוס הפיצול והיהירות. זהות קבוצתית אחידה מעבר לזהויות מפלגתיות, עדתיות, לאומיות ותרבותיות לא הושכלה להיבנות המוחות והמוחים ואילו הקרבה עצמית לא באה לידי ביטוי מעהר לגשם הראשון. ללא קווי היסוד הללו ימשיך התינוק לנום ומדי פעם לצווח מבלי שאף אחד יטרח לספק את מבוקשו.

ד"ר מולי פלג

פורסם בקטגוריה Uncategorized | סגור לתגובות על מהפכה, לא מחאה! מאת ד"ר מולי פלג

לקחים מהאסון הכלכלי ביוון

בשבוע שעבר חזרנו מביקור בן שבועיים ביוון, שנסתיים בביקור בכיכר סינטגמה באתונה כשעה לפני שהתפרצו בה המהומות הקשות ביום א' האחרון. בביקורנו שוחחנו עם חברים יוונים רבים  משכבות שונות בציבור, ולמדנו כמה דברים חשובים באשר למאבקים:

  1. כלכלה אחראית:  אינני מתומכיה של ממשלתנו הנוכחית ושל משנתה החברתית, הכלכלית והמדינית,  ויש לי ביקורת כלפיה רבה על  שגיאותיה,  מחדליה  ועוולותיה החברתיות כלפי פנים, (ושבעתיים מכך- כלפי חוץ, ביחס  לפלסטינאים ולערבים.)  עם זאת,  כשאני משווה את התנהגותה הכלכלית והשלטונית לזו של ממשלת יוון, אני מרגיש שראוי לפרגן  לה על התנהלותה האחראית בתחום הכלכלי.  הרעיון שמדינה יכולה להגיע לפשיטת רגל כלכלית נשמע הזוי, אבל זה מה שקרה ליוונים!  שמענו ביוון איך ממשלתה  שיקרה והסתירה מהציבור-וגם מהאיחוד האירופי-את הפסדיה חסרי האחריות; שמענו   איך הבטיחה   לאזרחיה ריבית של 18% על אגרות החוב שלה, בידיעה ברורה שאין בידיה לשלם אחוז דמיוני זה; שמענו כיצד זלגו סכומי עתק מהכנסות המדינה לידיהם של אנשי הון ושלטון מושחתים;  שמענו כיצד אין דין, אין דיין ואין אחריות ציבורית או פלילית על האשמים באסון.  וראינו את התוצאות ההרסניות של ההפקרות השלטונית:  פגשנו מחוסרי בית צעירים רבים פושטים יד ברחובות (48% אבטלה בקרב הצעירים!) ; שמענו מחברינו איך הפנסיה שלהם נשחקה עד דק; מחבר איש עסקים שמענו איך שליש מערך החברה שלו נמחק תוך שנה, והוא עדיין רואה עצמו בר מזל לעומת חבריו;  דברים כאלו לא קרו בישראל.  התנערותה הראויה-לגינוי של ממשלתנו מאחריותה החברתית אינה מתקרבת כלל להפניית-העורף הקיצונית של ממשלת יוון לאחריותה.  שומה עלינו להמשיך ולהיאבק על חלוקה צודקת בישראל,  אבל גם לזכור את התמונה הרחבה יותר.
  2. סולידריות. בצד האסון, ראינו את התעוררותן של סולידריות ושל ערבות הדדית נוגעות- ללב. דוגמאות בודדות:  עשרות מטפלים במכון אדלר באתונה, התארגנו להציע טיפול נפשי בחינם לאנשים שאין ידם משיגה לשלם עבור טיפול;  הכנסיה אוספת בסופרמרקטים תרומות מצרכים  לשם סיוע לרעבים;  רבים מבני שיחנו אמרו שעכשיו הם יכולים להבין טוב יותר את מצוקת האחר, ומנסים לעזור בידיעה ש"אתה היום-אני מחר".
  3. הצורך הקריטי בבקרת האזרחים על ממשלתם. אמרו חברינו:  " הממשלה שיקרה במשך שנים, פיזרה מסך עשן, הבטיחה הבטחות-סרק—אבל לא היו לנו כלים להבין את התרמית ולגבש דיעה עצמאית".  אני למד מכך כמה חשובים ערוצי תקשורת שאינם ממשלתיים, שיש בהם מידע וניתוח עצמאיים, כדי שלא נהיה תלויים במידע מוטה.  יתר על כן:  כמה חשובים לימוד וחינוך בתחומי החברה והכלכלה, כדי למנוע אסון.  אתרים  כמו  14J    וניתוחים כמו של צוות ספיבק-יונה הם חיוניים כדי שנדע בעוד מועד מה עלול לקרות, ונקדים תרופה למכה. המאבק כיום ביוון הוא מאוחר מדי, משום שהקהל העיוור לשלא ראה בדמן את המתרחש, ולכן לא פיתח בעוד מועד  עוצמה אזרחית שתגביל את ההפקרות.  לא החברה האזרחית יצרה את האסון, אבל בכך שלא אבחנה את המצב ולא נאבקה בנחישות היא תרמה לואסון.
  4. כיסוי תקשורתי בלתי תלוי:  המאבק ביוון קיבל כיסוי תקשורתי ביקורתי, שהציג את ההפגנות  כהתפרצות חוליגנים שורפי בתים, משליכי בקבוקי תבערה  ובוזזי חנויות. חברינו שהשתתפו בהפגנה אמרו שמתוך מאות האלפים שהיו באיזור הפרלמנט, רק כמה מאות (לא מן הנמנע שחלק מהם היו פרובוקטורים של המשטרה)התנהגו באלימות, בעוד הרוב המכריע-והם בתוכו-  היה קורבן לאלימות המשטרה.  התקשורת הבליטה את מעשי החוליגנים והעלימה את הרבבות שהפגינו בצורה מכובדת ובלתי אלימה. הלקח:  להון-שלטון יש כלים להציג כל מאבק עממי כאלים ופרוע.  לכן אסור למאבק ציבורי להסתמך רק על תקשורת חיצונית, ועליו לבנות תיעוד עצמאי.
  5.  החובה לדבוק באדיקות באי-אלימות.   אלימותם של מעטים כלפי השוטרים משמשת צידוק לשלטון להפעיל אלימות-נגדית  בהיקף נרחב בטענה של הגנה עצמית.יתר על כן, תמונות של יחידים המשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים מעוררות ביקורת גם אצל מי שעשוי לתמוך במאבק, כולל בקהיליה הבינלאומית.  כדי למנוע זאת,  חיוני  שבעימותים כאלו תהיה הימנעות קנאית מאלימות, ושלא נשחק לידי הצד השני  על ידי כך שנפעיל אלימות. ריסון הדחף להגיב בזעם דורש חינוך, הסברה, מנהיגות ונוכחות מסיבית בקהל של אנשים שחשוב להם למנוע תוקפנות. ללא בסיס שהוכן מראש בקפידה, אין להתפלא אם ימצאו בקרבנו כאלו שיחשבו שנכון לתקוף את הצד השני.
  6. אסטרטגיה:  התרשמותנו הייתה שלמרות עומק המחאה והתסכול בשנתיים האחרונות , אין, ולא הייתה,  למתנגדי הקו הממשלתי אסטרטגיה ברורה כיצד לסכל את צעדי הממשלה לאורך זמן.  (כאמור, ממילא עכשיו מאוחר מדי.  מאבק אפקטיבי חייב היה להתחיל לפני זמן רב! ).  הפגנות המוניות, שהתקיימו בשפע, אינן אסטרטגיה!  כדי שמאבק על סוגיה כה מורכבת כחוב הלאומי של המדינה יהיה אפקטיבי, נדרשים שילוב של כוחות מפלגתיים ותנועות שמחוץ למפלגות, מאמצים מדיניים, כולל ברמה האזרחית ("ערוץ 2"),  מאבק פרלמנטרי, שימוש בבתי המשפט,  הצגת תכניות חלופיות, שימוש בכלי מאבק כגון שביתות , שביתות-מסים, אי-ציות אזרחי, חרמות ןוכן'.  דרושות 'עסקאות חבילה' בין הממשלה, המעסיקים, החברה האזרחית, בעלי הון וכדומה., ונדרשת מעורבות ציבורית עמוקה בקביעת הרכב הפרלמנט ותהליכי החקיקה , ביחוד על ידי "כיבוש הפרלמנט" על ידי החברה האזרחית. אלו   דורשים תכנון, תיאום, איסוף משאבים, לוגיסטיקה ומנהיגות.  בלא אלו , ההפגנות  ההמוניות, מרשימות ככל שיהיו , הן בגדר 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

על המעצר ככלי במאבק בלתי אלים

על המעצר במאבקים בלתי אלימים.

לא מזמן נעצרו סתיו שפיר ופעילים אחרים על ידי המשטרה ,  כשהשתתפו בהפגנה על דיור.  תגובת-הבטן הראשונה היא התמרמרות:  "אנחמו לוחמים ללא אלימות, ותראו מה עושים לנו!"   אבל אפשר להסתכל בצורה אחרת:  המעצר-מרצון יכול להיות כלי חזק במאבק בלתי –אלים.

מעצר ומאסר אינן חוויות נעימות, ולכך נועדו:  לשמש כלי-הרתעה וכלי-ענישה בידי השלטון כנגד פעולה נוגדת – חוק,  ובמשטרים מסוימים—גם כנגד פעולה שאיננה רצויה לשלטון.

 הנכונות להיאבק למרות איום המעצר מהווה קריאת תיגר על כוח ההרתעה של השלטון או היריב.   הנכונות להיעצר תוך כדי מאבק  יכולה לבטא, בנסיבות שונות,  אמירות שונות, כגון:   "אנו מוכנים להקריב את  רווחתנו ואף את חירותנו לטובת המאבק";  "איננו מפחדים";   אתם יכולים לעצור את גופי, אבל לא את רוחי";  "הצדק הכרוך בחוק הספציפי שעליו עברנו (למשל, החוק האוסר הפגנות ללא רישיון), נופל בעיני מצידקת המאבק שלנו";  "כוח המשטרה  והמשפט גדול אמנם מכוחנו, אבל כוחנו המוסרי גדול מכוחם";  " חובתנו המוסרית היא להתנגד לאי-הצדק , גם במחיר חירותנו";   וכפי שאמר מרטין לותר קינג: "לא נציית לחוקים בלתי -צודקים ולא ניכנע לנהלים בלתי- צודקים" .

אמירות כאלו מהוות כשלעצמן ביטוי של כוח, ובמידה שהן מגייסות תמיכה, הזדהות ונכונות לפעולה, הן אף מהוות מנוע לבניית כוחו של המאבק.

לאמירות כאלו יש  ערך חינוכי גדול גם  משום שהן נותנות לנאבקים תמונה מציאותית של המאבק ותביעותיו .  רבים מבינינו מוכנים לצאת להפגנה, אבל לא כולנו   מבינים שמאבק רציני על סוגיות רציניות אינו יכול להתקיים ללא השקעה, ללא נטילת סיכון וללא הקרבת  קרבנות. שלא כמו במדינות טוטליטריות, רמת הסיכון במאבקים בתוך ישראל איננה גבוהה :  המשטרה אינה יורה במפגינים, ואין הם נכלאים או נעלמים , אבל  עדיין יש סיכון ונדרש קרבן כדי להלחם על שינוי הסדר הקיים שכוחות גדולים מנסים לשמר.  היעצרותם של מנהיגים מהווה תזכורת רבת חשיבות לסיכון ולתביעה שבמאבק.

 במאבקים בלתי- אלימים רווחת הראייה הנאיבית ש"מכיון שאנו בלתי אלימים, גם אלו שמולנו יפעלו כך".  לאוחזים בראייה תמימה זו נכונה אכזבה מרה כאשר המשטרה, למשל, מפעילה אלימות נגדית רבה, ויש שמסיקים מכך ש"המאבק הבלתי –אלים נכשל".  מהם יהיו שינטשו את המאבק בכלל, ומהם -שיבחרו באלימות.   יתר על כן, היעצרות-מרצון תוך עמידה איתנה מול אלימות שכנגד מהווה גם היא תזכורת לעול המאבק.  אם נהיה מוכנים לעמוד מול מעצרים ומול אלימות, בנינו את כוחנו והשתחררנו מן הפחד, שהוא הוא האויב העיקרי של כל מאבק.

מהן הנסיבות בהם בוחרים אנשים להפר חוק ולהיעצר על כך?

א.       המאבק מכוון כנגד חוקים הנתפסים כבלתי- צודקים:    לעתים נועדו חוקים מסוימים    לשמר את הסדר הקיים, אותו הסדר שהמאבק קם כדי לשנותו בהיותו בלתי-צודק.   כשחוק ספציפי  נתפס כבלתי -צודק ובלתי- מוסרי,  אחת הדרכים להיאבק בו היא על ידי הפרתו אותו  תוך נכונות לשלם את מחיר ההפרה.  זהו מרי אזרחי, או  אי- ציות אזרחי.  כך, למשל, הפרו שחורים באורח שיטתי חוקים גזעניים בארה"ב בשנות ה-60, וכך  עשו ההודים במאבקם לעצמאותה של ארצם.

ב.       המאבק מפר  חוקים ונהלים "נייטרליים"  המשמשים כבלם בפני המאבק.   כך, למשל, עוצר השלטון   נאבקים משום  שהקימו  אוהלים במקום אסור.  כיוצא בזה הוא אוסר על קיום הפגנה בתואנה ש"איננו יכול לשמור על בטחונם של המפגינים", ואז עוצר את המפגינים .  במקרים כאלו    ההצדקה להפרת החוק הוא שהחוק האמור הוא טכני, בעוד עילת המאבק היא צדק מהותי, שהוא גבוה מן החוק.

 רבים יסכימו שאי -ציות אזרחי  הוא זכותו המוסרית, ואף חובתו, של מי שנאבק בשלטון בלתי -צודק, כגון שלטון זר או שלטון רודני.  לעומת זאת, שאלת אי -הציות האזרחי בחברה דמוקרטית היא סבוכה וקשה:  מצד אחד, בחברה כזו פתוחה בפני  כל אדם הדרך להיאבק על דעותיו בדרכים חוקיות; ומצד שני,   כשאני מציב את הצדק שלי מעל לצדק שבחוקים,  אני מתיר בכך אף למתנגדי להציב את הצדק שלהם  מעל לצדק שבחוקים, ונמצאתי מקעקע את יסודי- היסודות של החברה הדמוקרטית-כיבוד החוק והשוויון בפני החוק.  בחברה כזו, ראוי לשקול היטב כל  פעולה הכרוכה בהפרת חוק,  ולבחור רק באותן הפעולות שיש להן צידוק מוסרי ומעשי ברור.  ובעיקר, חיוני שלנאבקים תהיה הנכונות לשלם את המחיר האישי הכרוך בהפרת החוק:  שלילת החירות, עונשים כספיים ואחרים, נידוי וכיוצא בזה.  בלא נכונות זו , לשאת באחריות על הפרת החוק ולשם עליה,  עלולה הפרת החוק להוביל לחוליגניזם פשוט .

ונצטט שוב את מרטין לותר קינג:  " נעשה (את מעשי-המאבק)  בדרכי שלום, בגלוי ובשמחה, כי מטרתם היא לשכנע…ננסה לשכנע במילים, אך אם המילים תיכשלנה ננסה לשכנע במעשים.  תמיד נהיה מוכנים לדבר ולחפש פשרה הוגנת אך אנו מוכנים לסבול כשישי בכך הכרח, ואפילו לסכן את חיינו, כדי להעיד על האמת כפי שאנו רואים אותה."

(הציטוטים של מרטין לותר קינג הבן לקוחים ממאמרו של חיים כהן "הזכות והחובה להתנגד לשלטון" בקובץ "אי ציות ודמוקרטיה", בעריכת יהושע ויינשטיין, הוצאת שלם, ירושלים 1998).

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

"לכבוש את העם"

 רשימה זו פונה למנהיגים ולפעילים במפלגות בישראל, וקוראת להם "לכבוש את העם" .  "כיבוש העם"  יקרה אם המפלגות יצליחו:  לשתף פעולה ביניהן כדי לקדם ביחד בכנסת נושאים חברתיים משותפים;  לעורר המוני פעילים בתנועות המחאה להצטרף בהמוניהם למפלגות;  לפתח תרבות של דמוקרטיה השתתפותית במפלגות;  לעודד את המצטרפים להיכנס לפעילות פוליטית ואף לקדמם כמועמדים לכנסת;   להיחשף לביקורת ולמעקב של תנועות המחאה על התנהלותן בכנסת, ולפעול לתקן את הטעון תיקון;  ולקדם תרבות-מאבק אחרת לקראת הבחירות הקרבות.

רשימה זו היא תמונת-ראי לרשימה קודמת, שבה הצעתי  לאנשי המחאה "לכבוש את הכנסת" בבחירות הקרובות, כצעד אסטרטגי מרכזי . שינוי- עומק בשדה- הכוחות בישראל לא יוכל להתרחש בלא  שינוי-עומק מקביל בכנסת,  שהרי הכנסת  מייצגת את שדה הכוחות הקיים  (שאותו מנסה המאבק לשנות), ומשפיעה עליו בעת ובעונה אחת.  הסיכוי לשינוי -עומק בחברה ובפוליטיקה יגדל מאד אם יתרחש במקביל ב'תנועת מלקחים':  בעת שהעם ינסה לכבוש את הכנסת, ינסו מפלגות לכבוש את העם.  'כיבושים' אלו יהיו מתוך תום לב  ובלא מניפולציה.   צעדים אפשריים בכיוון זה יהיו:

א. "להקשיב לעם".  מנהיגי המפלגות יכריזו לאלתר על רצונם להציע את המפלגה כבית לאותם האזרחים שאינם מקבלים את הסדר הקיים, ושמוכנים לרתום  את האנרגיה, היצירתיות, הסולידריות והכאב לפעולה ציבורית ופוליטית. לשם כך יתחייבו "להקשיב לעם"  באמצעות מפגשים עם   יחידים ועם קבוצות וארגונים, במתכונת של  "שולחנות עגולים".  במפגשים אלו ילמדו נציגי המפלגות את הסוגיות המעסיקות את הצבורים השונים ויזמינו אותם להצטרף לפעילות המפלגתית, איש-איש למפלגה הקרובה לליבו.

א.               עדכון מצעי המפלגות.  ההבנות של המפגשים הללו יתורגמו למצעי המפלגה ולהתחייבויות לציבור להיאבק על נושאים מרכזיים בכנסת ובציבור.

ב.               "בואו להשפיע".  המפלגות יקראו לציבור להתפקד בהמוניו, ויזמינו את המתפקדים "לרוץ" למוסדות המפלגה, ולימים –גם למועמדות בכנסת. עד לתקופת הבחירות יוכלו המצטרפים להתוודע לעבודת המפלגות, ולאפשר למפלגות להכיר אותם ואת כישוריהם.  המפלגות יתחייבו לשריין שיעור מסוים של המועמדים החדשים למקומות ריאליים ברשימת המועמדים של המפלגה.

ג.                 דמוקרטיה השתתפותית במפלגות.  עד לתקופת הבחירות יבססו המפלגות עם מתפקדיהם תהליך של דמוקרטיה השתתפותית שקופה, שיחליף את התהליכים המפלגתיים הסמויים מן העין שהורגלנו אליהם.  בניית השיטה תיעשה בהתייעצות הדדית ובסיוע מומחים, ותיעזר בניסיון אלף השולחנות ונסיונות דומים.

ד.               בריתות עם מפלגות אחרות.   המפלגות יתחייבו לשתף פעולה חוצת-גבולות עם מפלגות אחרות כדי לקדם נושאים חברתיים ואחרים אשר יקבעו במשותף .

ברוח השקיפות החדשה, הציבור יוכל לבחון את המפלגות השונות על פי נכונותן ללכת בכיוונים אלו:  מפלגה שלא תלך בדרכים אלו תצהיר בכך על עצמה שאיננה מעוניינת בשינוי שהמחאה תבעה.  ואילו מפלגה שתסכים להתחדש כך תצהיר בזאת על עצמה שלמדה מן המחאה והיא מוכנה להתעדכן.  זה יהיה מידע רב -חשיבות בידי האזרח בבואו לשפוט אילו מפלגות הקשיבו לעם והפנימו את רצונותיו, ובאילו נתיבים יוכל לבחור כדי להשפיע.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

למה הובסנו ומה אפשר לעשות

למה הובסנו? 

  • כי  גם כשראינו   מה שלא בסדר, לא היו לנו התבונה, האומץ והשכל הישר להגיד "עד כאן!".
  • כי גם כשאמרנו "עד כאן!" חשבנו שעצם האמירה תשנה את  המציאות , בלי שנתעייף ובלי שנסתכן.
  • כי חשבנו ש"כלכלה היא עניין למקצוענים" וסירבנו להבין שהיא ענייננו, ושעובדים עלינו בעינים.
  • כי האמנו  ש"יפרחו אלף פרחים":  אם רק כל אחד יפעל בעניין הקרוב  לליבו, המציאות כולה תשתנה.
  • כי לא הסכמנו לשתף פעולה עם מי ששונה מאתנו  בהשקפותיו או בדרכו.
  • כי בזנו לפוליטיקה ולא רצינו ללכלך בה את ידינו.
  • כי  חשבנו שהפגנות ועצרות   הן  הדרך לשנות  את המציאות.
  • כי האמנו למי שאמרו ש"אי -אפשר להניף באותו הזמן את דגל הביטחון והדגל החברתי",   ושמטנו את הדגל החברתי והפכנו את עצמנו לבלתי רלבנטיים בחברה בישראל.
  • כי כשמנהיגים ומומחים  צעדו, מהופנטים,  בעקבות הקפיטליזם החזירי,  הלכנו בעקבותיהם.
  • כי האמנו לאלו שאמרו לנו שהפערים הנוראים בקרבנו הם מחיר זמני של הצמיחה, ושבבוא היום  העושר המופלג  שצוברים  המעטים יתחלק בצדק בין  כ-ו-ו-ו-לם.
  • כי מחאנו כפיים לויקי כנפו-מרחוק.
  • כי כשידענו שיש בישראל אפליה, ניצול ומחסור  אמרנו לעצמנו, בלב פנימה, "זה יעצור בסוף, ולא יגיע אלינו!"
  • כי הדלקנו נרות בכיכר וחשבנו שהנרות יבלמו את הצונאמי.
  • כי צעקנו "הפשיזם לא יעבור", אבל כשהגיע פינינו לו את הדרך .
  • כי כשראינו סירה מתהפכת בירקון עודדנו, יבשים,  את האמיץ היחיד שקפץ למים.
  • כי לא ידענו לפעול כפי שפעלו אלו שכנגדם מחינו לשווא, ולא חשבנו שראוי ללמוד מהם.
  • כי הסתפקנו  במחאה ולא המשכנו במאבק.

ואיך גברו עלינו? 

  • כי בעוד אנו מוחים, האחרים פעלו:
  • כי "הימין הכלכלי" צבר כוח על ידי כך שחיבר בין אידיאולוגיה לאינטרסים, בין שלטון להון,  ואת   הברית הזו  ביצר בממון וטיפח  באמצעות שלוחיו בתקשורת ובכנסת .
  • כי   הוא השתמש בכוחו ובמומחיו כדי להסוות את התיחמונים, הקומבינות והדילים, ואנו לא בדקנו.
  • כי הוא חבר לכוחות הבינלאומיים הגדולים של הגלובליזציה ושל כלכלת השוק החופשי.
  • כי "הימין המדיני" צבר כוח בכך שבחר באסטרטגיה לטווח ארוך, של  "עוד דונם ועוד עז" ומימש אותה בעקביות, כשהוא נעזר באנשי הביצוע של השלטון.
  • כי הוא פעל בעת ובעונה אחת במישורי המעשה, הכנסת ובתי המשפט.
  • כי   השכיל לצבור משאבי ממון, אדם, ארגון וניהול, ולהשתמש בהם ביעילות.
  • כי   השכיל להקים מפעל חינוכי ולהעמיד דורות המשך מסורים.
  • כי   השכיל לחקור לעומק את יריביו ולהיאבק בהם בצורה נקודתית.
  •  כי פעיליו פועלים איש –איש בתחומו, ועם זאת הם משתפים פעולה למטרות-על משותפות ומתוך קירבה אידיאולוגית.

  • כי "הימין הדתי" ,  כמו הימין הפוליטי,  הקים כוח  פרלמנטרי משמעותי, והוא משתמש בו בתבונה.
  • כי הוא השכיל לדאוג לאנשיו יותר מאשר דואגת להם המדינה, ורכש את מסירותם.
  • כי גם הוא  השכיל להקים מפעל חינוכי ולהעמיד דורות המשך.

ומה עלינו לעשות?

לא צריך להתעורר:  כבר התעוררנו. אבל עלינו להחליף דיסקט.

  •  עלינו ללמוד מאלו שגברו עלינו משום שהבינו טוב מאתנו כיצד נאבקים.
  • עלינו להבין שמול כוחות כאלו יש להעמיד כוח נגדי;
  • עלינו לקבל  שהכוח שנציב לא יוכל לפי שעה להשתוות לשלהם, אבל אם נעבוד נכון נוכל בהדרגה לבנות את כוחנו.
  • עלינו לדאוג שכוחנו לא יבנה כתמונת ראי של הכוחות שממול, אלא ישקף את עוצמתנו וכשרונותינושלנו.
  • עלינו לעבור  מתגובות ליוזמות.
  • עלינו לחדול מדבקותנו ב"כל קבוצה תיאבק את המאבק שלה", ולהקים בריתות מתרחבות והולכות עם מאבקים-אחים, גם במחיר של ויתור על הטוהר האידיאולוגי;
  • עלינו לפתח סולידריות  עם  קבוצות נאבקות, ובמיוחד הדפוקות יותר, גם אם הן שונות מאיתנו.
  • עלינו לעבור מחשיבה של "קמפיינים  תקשורתיים " לחשיבה  אסטרטגית לטווח הבינוני והרחוק .

יש לנו מודעות רבה,  עוצמה גדולה להט, רצון לשנות, כישרונות מרובים, אכפתיות ויצירתיות.  אם נשתמש בהם ונפעל נכון יצטרפו המאמצים המרובים שאנו עושים לכלל   כוח שישפיע על מצב הדברים.

ואם לא נעשה כך,   נמשיך להרגיש  צודקים,  אבל נראה בעיניים כלות כיצד הדברים ממשיכים לחמוק מידינו.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

מי שאינו מכיר בתבוסתו לא יוכל לנצח

רשימה זו היא הראשונה מבין שתים.  הרשימה הבאה תציג עקרונות ודרכים למאבק אפקטיבי.

מי שאינו מכיר בתבוסתו לא יוכל לנצח

המאבקים על דמותה של מדינת ישראל הוכרעו.  הימין הקיצוני [1] הצליח, בעבודת-נמלים שארכה שנות-דור,  לבנות את כוחו, לגבור על מתנגדיו ולהגיע לעמדת-שליטה שתאפשר לו לעצב בדמותו את פניה של מדינת ישראל.  גם אם רוחו  הרעה איננה שולטת עדיין בליבות אזרחיה, הרי היא כבר בדרכה לשלוט בישראל כמדינה.  לאומנות קנאית, שנאת האחר,  דתיות משיחית,  ואנוכיות כוחנית של  מיוחסים,כבר  קובעים את הנעשה בישראל פנימה, ואף את יחסיה עם מדינות אחרות.  המדינה ששאפה להיות "אור לגויים"  נמנית כיום על המדינות המובילות בעולם המערבי בעומק הפערים החברתיים, בשחיתות ובעוני, ועל הנחשלות ביותר בחינוך.  גם הישגיה הגדולים אינם יכולים להסוות עובדות אלו.

   יש הסבורים  שהאירועים המכאיבים המתחוללים בימים אלו בישראל  הם חלק ממאבקים  שטרם הוכרעו:  למשל,  שהזרמת משאבי הציבור לקבוצות -אינטרס מיוחסות  תוך קיפוחן של קבוצות אחרות היא חלק מן המאבק החברתי; שפעולותיהן האלימות של מיליציות קנאיות פורעות חוק ומוסר הן חלק ממאבק פוליטי ושלטוני;   שהמגמות אנטי-דמוקרטית בחקיקה ובבתי המשפט הם חלק ממאבק שלטוני וערכי ;   שהחבלה המתמדת בתהליכי השלום היא חלק ממאבק פוליטי;  שהדרת נשים היא חלק ממאבק דתי  ומאבק על זכויות אדם, וכיוצא בזה.

אין טעות גרועה מזו.  הימין הקיצוני כבר איננו נאבק.  כיום הוא משתמש באופן  בוטה בכוח עדיף שכבר הושג.  העזתו חסרת -המעצורים  היא אפשרית רק משום שבמדינת ישראל אין כיום  כוח נגדי גדול די- הצורך כדי  לבלום את התהליכים הללו, קל וחומר כדי להטות את הכף.  תבוסת הכוחות הסוציאל-דמוקרטיים, הליברליים והחילוניים איננה "מתרחשת":  היא כבר התרחשה.  מי שאינו מכיר בכך מתכחש למציאות המכאיבה, ומי שמתכחש למציאות איננו יכול להיאבק ביעילות.

רק אם נאזור אומץ להכיר בתבוסתנו, רק אם נבין מה מקורות  כוחם של המאיימים על הצדק, הדמוקרטיה, המוסר והשכל הישר  ומה מקורות חולשתנו ,  רק אם נזהה גם את חולשותיהם ואת עוצמתנו  שלנו, (סמויה מן העין לפי שעה), רק אם נלמד-גם מיריבינו-דרכים אפקטיביות יותר למאבק, רק אם  נקבע לעצמנו מטרות מציאותיות המותאמות לאמצעינו הדלים-לפי-שעה, רק אם נתגייס לפעולה נחושה ומתמשכת,  רק אם נכין עצמנו גם לאכזבות ולקרבנות- נוכל להיאבק  באורח אפקטיבי למרות חולשתנו הנוכחית .  לא הכל אבוד!

ברשימה הבאה:  מאבק אפקטיבי כיצד?


[1]  עלינו לזכור שבישראל אין זהות  בין ה"ימין הקיצוני" הפוליטי-מדיני (נוער הגבעות; ישראל ביתנו) לבין "הימין הקיצוני" הדתי (המדיר נשים מהמרחב הציבורי ומקדם הפרדות אחרות על רקע השתייכות אתנית) לבין "הימין הקיצוני" הכלכלי (הקפיטליסטי החזירי המשליט כאן פלוטוקרטיה). בשונה מ"ימין" ו"שמאל" בעולם, בישראל יכול אדם להמנות על "ימין קיצוני" בתחום הפוליטי -מדיני , ועם זאת להיות לוחם "חברתי" מתוך עמדה "שמאלית", ולהפך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 10 תגובות

מאבקים הרסניים ומאבקים בונים

פרק מספרם של נחי אלון וחיים עומר "השטן שבינינו" , העוסק בהנחות היסוד הדוחפות אנשים למאבקים הרסדניים, והנחות יסוד אחרות המביאות לניהול בונה של מאבקים.  הפרק, שנכתב בשיתוף עם אורי ויינבלט, מתאר יישום של עקרונות המאבק הבונה במאבק של משפחות כנגד אלימות של מתבגרים.

בניהולם של סכסוכים בכל הרמות, החל ברמה האישית וכלה ברמה הבין-לאומית, יתכנו מידות שונות של הרסנות. בקוטב ההרסני נמצאות דרכי-הסכסוך שיש בהן נכונות 'ללכת עד הסוף' ולהמיט נזק גדול ככל האפשר, תוך דחיית כל אפשרות חיובית. דרכים אלו יראו את הסבל והחורבן שהמאבק ממיט על חפים מפשע – ואפילו על הצד הלוחם עצמו – כמחיר בלתי-נמנע של החתירה לנצחון מוחלט. ואילו בקוטב הקונסטרוקטיבי מצויות הדרכים החותרות להגביל את ההסלמה, לצמצם את הכאב, לחפש מטרות משותפות ולשמר את הצד החיובי שביחסים. שתי השאלות המרכזיות בפרק זה הן: א. מהן ההנחות העומדות ביסודם של מאבקים הרסניים ומאבקים קונסטרוקטיביים? ב. כיצד ניתן להקנות לגישה הקונסטרוקטיבית כוח משיכה גדול די הצורך כדי להתחרות בגישה ההרסנית גם במצבים קיצוניים ביותר?

כאשר מתלהטות הרוחות, ערכים כגון הגיון, סובלנות וחמלה הם חיוורים מכדי להתחרות בכוח-המשיכה של פעולה אלימה. כדי שיהיה להם סיכוי בתחרות זו צריך שיהוו חלק מרכזי בתוכנית-פעולה סוחפת. על האנשים להרגיש, שניתנת להם אפשרות התואמת את רגשותיהם העזים, מגייסת אותם לפעולה נחרצת ומציעה סיכוי ממשי לביטחון. אם לאו, קיים סיכון רב שגם חסידים מובהקים של ההגיון, הסובלנות והחמלה ירימו ידיים מתוך חוסר-אונים או ייגררו לאלימות מתוך יאוש. אנו סבורים, שגישת ההתנגדות הבלתי-אלימה מקנה את מסגרת-הפעולה הנדרשת, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית והפוליטית. המאבק הבלתי-אלים עשוי להקנות מסה קריטית להנחות הקונסטרוקטיביות אודות הסכסוך, היריב, מטרות המאבק ושיטותיו, ובכך להכריע את הכף. ניגודה היעיל של האלימות הוא המאבק הבלתי-אלים, ולא 'סתם' הימנעות משימוש באלימות או 'סתם' הימנעות ממאבק. ההתנגדות הבלתי-אלימה היא אנטי-דמונית במובהק, הן מבחינת המעשה והן מבחינת ההנחות שבבסיסה, אבל היא מוסיפה לראיה האנטי-דמונית מימד מכריע של עשיה. ההשלמה האנטי-דמונית מתחשלת מכוחה של הפעולה הנחרצת.

אחד מאיתנו (חיים עומר) ניהל בעשור האחרון תכנית שמטרתה לסייע להוריהם של נערים אלימים להתמודד עם התנהגות הרסנית של ילדיהם, באמצעות התנגדות בלתי-אלימה. לאחרונה הותאם מודל זה למצבים אחרים ולצורות אחרות של סכסוך, כגון אלימות במשפחה, אלימות כנגד נשים ואלימות בבית-הספר. הוכח שהתוכנית הביאה להפחתה משמעותית בהתנהגותם האלימה של בני-נוער בבית ובבית-הספר. בנוסף לכך חלה ירידה תלולה בהתפרצויות מצד ההורים, בהסלמה ביחסי ההורים והנער ובהתנהגות תוקפנית או מעליבה מצד מורים וסגל בית-הספר. התוכניות הללו מכוונות הן לתמורה בהתנהגות הנגלית והן לשינוי בעמדות הפנימיות כלפי הסכסוך. ניסיון כפול זה לתמורה חיצונית ופנימית כאחת עומד במרכזם של המודלים החברתיים-פוליטיים של ההתנגדות הבלתי-אלימה, שלאורם נבנתה התוכנית שלנו. מנהיגים כמהטמה גנדהי, מרטין לותר קינג והדאלאי לאמה פיתחו שיטות המכוונות לשנות לא רק את ההתנהגות הגלויה, אלא גם את העמדות הפנימיות. ג'ין שארפ נתן ביטוי שיטתי להשקפות-הפעולה ולאסטרטגיות של מנהיגים כגנדהי וקינג, והראה מה נרחבים שינויי-התודעה שעוררו.

הנחות המאבק ההרסני

הזן ההרסני של ניהול-סכסוכים מיוסד על הנחות דמוניות, שעל פיהן מקור הסכסוך נעוץ באופן ישיר בתכונות-הרשע של היריב. כוח המשיכה של ראיה דמונית זו במצבים קיצוניים נובע מיכולתה לצייר את היריב כאויב מוחלט, ולהצביע בבהירות על הכיוון בו יש להלום. כך נרתמים הפחד והכאב לשנאה לוחמנית. האידיאולוגיות הלוחמניות מן הזן ההרסני מתרגמות את השקפת-העולם הדמונית לשפת הפעולה האלימה. ההנחות של המאבק ההרסני מוסיפות אפוא רובד חדש לראיה הדמונית: מן הטבע הדמוני המיוחס לאויב הן גוזרות את המטרות והשיטות החיוניות למאבק בו.

ההגיון הפנימי של הדמוניזציה מביא לנכונות גוברת והולכת לגרום לנזק ולשאת בו: נזקים הם המחיר ההכרחי של הבסת האויב. לעיתים מגיעות הדמוניזציה וההסלמה לרמות כה גבוהות, עד שבשני הצדדים מתהווה נכונות להחריב את הצד האחר גם אם הדבר כרוך בחורבנם שלהם. סכסוכים הנבנים על דמוניזציה עלולים אפוא להפוך למלחמות של יום-הדין.

בגילוייה הקבוצתיים של הדמוניזציה יכולה המהות השלילית המיוחסת לאחר להיות מוגדרת במונחים אתניים, ביולוגיים, חברתיים, דתיים, לאומיים או אידיאולוגיים. כל עוד ימשיכו חברי הקבוצה היריבה להיות כפי שהם (למשל, הערבי נשאר ערבי, היהודי נשאר יהודי, הקומוניסט נשאר קומוניסט וכך הלאה), תמשיך לפעול גם המהות הפנימית השלילית. לעיתים ניתן לנטרל את הפוטנציאל ההרסני של המהות השלילית על-ידי שידול הנשא או על-ידי כך שכופים עליו שינוי (כגון המרת דת). אולם אם המהות השלילית המשוערת אינה ניתנת לגירוש (למשל כאשר היא תכונה מולדת), הדרך היחידה להגנה עצמית היא באמצעות מנגנונים קפדניים של מניעת מגע, כגון הפרדה, הגליה או אף השמדה פיסית.

בקונפליקטים אישיים מתפתחת בדרך-כלל הדמוניזציה בצורה אחרת, משום שבדרך-כלל לפני תחילת העימות לא היו דעות קדומות אודות תכונותיו השליליות של הצד האחר. לעיתים ההפך הוא הנכון. לא מעט ממאבקי-הגירושין הקשים ביותר התחילו בסיפור אהבה סוער. אכזבות מרות הן השער לשנאה. תחילה מופיע החשד שמא האחר מסתיר נטיה שלילית מתחת לפני השטח החיובי לכאורה. בהדרגה מתחילה נטיה זו להיראות כתכונתו המרכזית של האדם: "זה מה שהיא באמת!" כאשר מתפתח סכסוך של ממש, מתעוררת עמו מערכת שלמה של הנחות נוספות. אותן הנחות עצמן חוזרות שוב ושוב בין אם הסכסוך הוא בין יחידים, במשפחות, בין קבוצות או בין חברות שלמות.

1. הצדדים שונים זה מזה בטבעם

בשורשו של כל סכסוך הרסני מצויה ההנחה ששני הצדדים נבדלים זה מזה ביסודם  לאורך פרק זה ישמשו כינויי הגוף המודגשים 'אנחנו' ו'הם' לסימון הצדדים היריבים בחלוקה הדמונית המקוטבת 'אנחנו-הם'."אנחנו טובים,  הם רעים". גם אם תחילה אין הנחה זו נוכחת במלואה, הרי היא מתפתחת במרוצת ההסלמה. לכל צד נראה כאילו המאבק חשף את טבעו האמיתי של היריב. ההנחה שהאויב רע ביסודו מצדיקה את הכעס ואת הכוונה להלום בו. אנו רשאים לחוש בסיפוק עמוק על כך שאנו משתייכים לצד הטוב, שהוא כה מנוגד לאויב הרע. תחושת ה'אנחנו' היא מן היסודות הרגשיים החשובים ביותר בראיה הדמונית של סכסוכים.

הצדדים שונים לכאורה זה מזה לא רק במניעיהם אלא גם בסיבות להתנהגות: בעינינו, התנהגותם ההרסנית מונעת מבפנים, ואילו התנהגותנו מתחייבת מן הנסיבות. מלחמתנו, בניגוד למלחמתם, היא אצילית, ומכוונת להגנה עצמית או להפסקת כל המלחמות. האויב הוא היחיד הנושא באחריות לכל הנזקים, כולל הנזקים שהומטו עליו. אמירות כגון "הם הביאו זאת על עצמם" או "הם יכולים להאשים רק את עצמם" משמשות כהצדקה לצעדים הקיצוניים ביותר. אפילו מבצעי רצח-עם מאמינים שהם פועלים מתוך הגנה עצמית. תהליך ההסלמה נראה כחד-צדדי: הם מסלימים, אנו רק מגיבים. ההנחה של שוני בסיסי בין הצדדים מביאה באופן פרדוקסלי לסימטריה מוחלטת בניהול המאבק: כל צד מרגיש שלשם הבסת האויב, מוצדק ומחויב-המציאות כאחד להשתמש באמצעים הקיצוניים ביותר.

הראיה הדמונית מניחה, שתכונותיו השליליות של האויב הן עמוקות ואמיתיות, בעוד מה שנראה כחיובי הוא מראית-עין בלבד או העמדת-פנים. אמונה זו מטה את התפיסה ואת הזיכרון: השלילי נקלט ונרשם בזיכרון משום שהוא משקף את טבעו האמיתי של האויב, ואילו ערכו של החיובי בטל – אם בכלל מבחינים בו. כך גם ממעיטים בערכם של קולות במחנה האויב המתנגדים לאלימותו שלו: "הם חסרי משמעות". הדרך בה אנו רואים את המאורעות היא ההיסטוריה היחידה האמיתית, ואילו גרסתו של האויב אינה אלא סילוף מכוון. עלינו לדבוק בתחושת הבעלות על ההיסטוריה. כל ויתור לזווית הראיה של האויב מסכן את האמונה בצדקת דרכנו. אנו מצפים גם ממי שאינו צד בסכסוך לקבל את ההיסטוריה ה'אמיתית'. כל ספק באשר ל'אמת', בין אם במחננו ובין אם אצל מי שאיננו מעורב, משקף בערות, תמימות או סטיה.

הניסיון לזכות במונופול על תיאורם של המאורעות ועל פשרם בולט באותה מידה גם בסכסוכים אישיים. למשל, בני-זוג הנתונים בסכסוך מציגים גרסאות מנוגדות לגמרי של העימות. ניסיונות טיפוליים להגיע להסכם סימטרי, שבו מתחייב כל צד לנקוט צעדים חיוביים נכשלים תכופות, משום שכל צד נוטה לראות את התרומה החיובית שתרם כבעלת משמעות גדולה לאין שיעור מזו של הצד האחר. הסכמים כאלו 'נתקעים' תכופות בקביעה: "אני עשיתי צעד גדול. עכשיו תורך!" כאשר הצד השני מוחה באמרו שהוא זה אשר עשה את הצעד המשמעותי באמת, מעלה הצד המתלונן טיעון דמוני מובהק: "הצעדים שעשית הם חיצוניים בלבד, ואין בהם משום שינוי פנימי". בעימותים שבין הורים לבני-נוער שולטת תכופות הנהלת-חשבונות ממאירה. למשל, ישנם בני-נוער הנוטרים כל חייהם טינה להוריהם על קיפוח. ההורים מתאמצים לשכנע את הנער להניח לטינה, בין אם על-ידי העלאת ראיות נוגדות ובין אם על-ידי ניסיון להשביע את דרישותיו לתיקון. תכופות הנער פוטר את מאמציהם כחסרי-ערך, או כהוכחה נוספת לכך שההורים אכן חבים לו חוב עמוק. באופן פרדוקסלי עלולות מתנות מצד ההורים להעמיק את הטינה ואת התחושה ש'מגיע לי'. באחד מן המקרים שלנו טענה אשה בת שלושים שהוריה המאמצים קיפחו אותה באופן חמרי ורגשי בהשוואה לבנם הביולוגי. הם קנו לה דירה במתנה. היא נטלה את הדירה והמשיכה להאשים אותם בכך שהם מנסים לקנות את רגשותיה בכסף.

2. החובה לנצח

במאבק דמוני חייבת התוצאה להיות חדה כתער, ותבוסת האויב מוחלטת. סכסוכים הרסניים הם מטבעם 'משחקים שסכומם-אפס, ותכונה זו נגזרת מן הראיה הדמונית: במאבק עם השטן יכול כל ויתור להיות גורלי. משחקים שסכומם-אפס אינם מתירים תוצאות כגון: שני הצדדים מרוויחים, שניהם מפסידים, אחד מפסיד מעט וחברו מרוויח הרבה. תוצאות כאלו אינן מתיישבות עם הלך-הנפש הדמוני של שחור ולבן. הנחת 'סכום-אפס' יוצרת תלות פרדוקסלית של ה'מנצח' ב'מובס': כיוון שניצחון מושג רק כאשר ה'מובס' נכנע למנצח ומכיר בעליונותו, יכול ה'מובס' למנוע את הניצחון על-ידי כך שיסרב להודות בו. גרוע מכך, אפילו ניצחון שכבר הושג יכול להתפוגג אם ה'מובס' חוזר בו מהכרתו הקודמת. ה'מנצח' זקוק אפוא לאישור מתמיד מן ה'מובס', שהעליונות עדיין בכיסו.

בהיסטוריה של מאבקים פוליטיים ואתניים רבים ניכר כוחה האפל של הנחת 'סכום-אפס'. החובה לנצח מזינה את המאבק רגע אחר רגע, והופכת את אי-ההסכמות הזעירות ביותר לעניין של חיים או מוות. השיג-ושיח נשלט יותר ויותר על-ידי שפה של קטסטרופות. אפילו עיון שטחי בנאומיהם של מנהיגים שוחרי-קרבות מראה שהמלה 'סכנה' ונרדפותיה תופסות בהם מקום של כבוד.

החובה לנצח קיימת גם במאבקים ביתיים. נחישות כמעט פראית לנצח עומדת מאחורי משפטים כגון "אם אכנע בעניין זה היא תחשוב שאני חלש," או "אם אודה בטעות הוא יחשוב שהוא צודק בכל דבר". כך יכולים מאבקים קיצוניים ביותר לצמוח מעניינים של מה בכך. בעצם, אין 'דבר של מה בכך' מזווית הראיה של "סכום-אפס", משום שגם יתרון זעיר לצד האחר עלול להצביע על תבוסה כללית. באחד מהמקרים הפחות מוצלחים של אחד מאיתנו ביקשה אמו של ילד בן עשר עזרה כדי לבלום את אלימותו הגופנית והמילולית של הבן כלפיה. הוא היה נתון להתקפי-זעם תכופים שבהם קילל אותה, בעט בה וזרק עליה חפצים. היא הרגישה שעליה להשיב מכה תחת מכה שאם לא כן הוא ירגיש שניצח, ולכן הגיבה בקללות ובמכות שהפכו את מצב לרצף סימטרי של התפרצויות. במהלך הטיפול הצליחה בהדרגה להתנגד להתקפותיו של הבן בדרך שמנעה הסלמה, ולמשך זמן מה נראה היה שמתחולל שינוי. אבל אחרי תקופת רגיעה החל הנער לעשות תנועות מגונות מאחורי גבה. היא ראתה זאת כסימן מסוכן ביותר וההסלמה חזרה במלוא עוצמתה.

תביעת הסימטריה, המזינה את המאבק, מופנית לא רק אל 'תוצאות המשחק' אלא גם אל מהלכו. תביעה קפדנית זו מביאה למשל את הצדדים לדחות כל הצעה לתיווך: בלא שמירה קשיחה על כללי הדו-קרב אי-אפשר יהיה לדעת מי ניצח ומי הפסיד. לעיתים נובעת הדרישה הקפדנית לסימטריה מרצון טוב, למשל כאשר שני הצדדים מתעקשים לפתור את הבעיה בכוחות עצמם וב'שיחות ישירות'. אבל סכנת ההסלמה קיימת אפילו כאן, שכן דחיה של רעיון התיווך על הסף מחריפה את המנטליות של דו-קרב, מעצימה את משקלן של סוגיות הכבוד, ואינה מותירה נתיב של נסיגה מכובדת. בתכנית לאימון הורים מצאנו שדחיה של הצעות לתיווך ("אני יכול לומר לו את זאת בעצמי!") מביאה בדרך-כלל להחרפה מהירה של המצב.

3. עקרון התגמול

מן ההכרח ומן הצדק להשיב לרשע כרשעתו. צודק הדבר משום שהם ראויים לכך, ומן ההכרח לעשות כן משום שאם אנו לא נשיב להם כגמולם אנו מתירים להם ליהנות מיתרון. הצורך בתגמול נחווה כדחף פנימי רב כוח. כל עוד לא הושב תגמול ישנה תחושה של אי-שקט, ואילו כאשר הושב התגמול מופיעה לזמן מה תחושה של סיפוק מאוזן. רוח התגמול קרובה לרוח הנקמה. נקמה היא צורה של תגמול שבה חשובים הרגשות יותר מאשר התוצאות. בעוד בתגמול יש עדיין משקל לשיקולי תועלת, בנקמה הם נעלמים. הנקמה היא אולי הדחף היחיד שבו הרצון להרע נחווה מתוך תחושה שלמה של הצדקה מוסרית. הנקמה היא עמדה הרסנית בשני מובנים: הן בכך שהנוקם תובע את חורבנו של הצד האחר, והן בכך שהוא מוכן לשאת בחורבנו שלו כמחיר הכרחי. נדיר למדי למצוא תחושות אשם על עצם הרצון לנקום. בעוד בצורות אחרות של אשם מתעוררת הרגשה קשה כאשר אדם מכאיב לזולתו, בנקמה מתעוררת תחושת אשם על שניסיון להכאיב לא עלה יפה. תחושת אשם מתעוררת גם כאשר אין הנוקם מוכן לשלם את המחיר, משום שמיאון זה כמוהו כנטישת חובה נעלה משיקולים אנוכיים פעוטים. מעניין שהנקמה סימטרית רק בתחילתה: בראשית תובע אדם עין תחת עין, אבל עד מהרה ישמח כאשר האויב ישלם בשתי עיניים או יותר. מנוחת הנפש של הנוקם מובטחת מכוח ההרגשה של 'אין ברירה': המערבולת נכפתה עלינו, ולכן הם הנושאים בכל האחריות.

הנחות אלו ניכרות לעין במישור החברתי והאישי כאחד. בגירושין, למשל, גוררים לעיתים קרובות ההורים את ילדיהם אל תוך המאבק מבלי להניד עפעף, למרות שהנזק הנגרם הוא ברור. למרבה ההפתעה רבים מן ההורים הללו אינם 'רעים' כלל. בתנאים אחרים יכולים אותם הורים עצמם להיות אחראיים ואוהבים. ההסבר לפרדוקס זה הוא בכך שעקרון התגמול הוא אמצעי רב-כוח לטיהור המצפון: שני הצדדים מרגישים שלמעשיהם יש הצדקה מוסרית מוחלטת.

הסימטריה של 'עין תחת עין' מיוסדת על חוקת כבוד הכוללת סעיפים כגון: א. מי שמוחל על עלבונו כאילו ויתר על כבודו. ב. הסתלקות באמצע המאבק כמוה כוויתור על הכבוד. ג. אין פגיעה ניתנת לסילוק אלא אם שילם הפוגע את המחיר. ניסבט וכהן מצביעים על קשר הדוק בין חוקת-הכבוד לבין סכסוכי נקמת-דם, מעשי רצח בשל כבוד-המשפחה ומעשי פשע הנגרמים בשל קנאה. פחות מוכר הוא התפקיד שממלאת חוקת-כבוד סמויה בהזנת תהליכי-הסלמה בין מתבגרים לבין הוריהם. בתהליכים אלו מרגיש כל צד כי גאוותו נפגעה כל עוד לא גילה הצד השני מידה מספקת של כבוד. לכן יש לאלץ את הצד הפוגע לשנות את התנהגותו או לפגוע בו במידה שתהווה תגמול הולם. עמדה זו אופיינית לבני-נוער ולהורים כאחד.

4. הצורך בשליטה מלאה

המאבק חייב להסתיים בשליטה מוחלטת על היריב. כל תוצאה אחרת תאפשר למהות הדמונית להתאושש ולחתור בשנית להשגת מטרותיה ההרסניות. הצורך בשליטה נובע מפחד: החוויה היא שהוא נדרש מטעמים של הגנה עצמית. החותרים לשליטה מוחלטת מרגישים בדרך-כלל שהם נאלצים לעשות כן על ידי כוח גדול מהם.

מידת השליטה המבוקשת עשויה להתבטא באחת מארבע התוצאות דלהלן:

א. 'חזרה בתשובה': על היריב לקבל בלא תנאים ובשלמות את ה'אמת' שלנו. יש לדחות כל הסכמה שהיא מן השפה ולחוץ בלבד. חרטה, וידוי והודאה-באשמה חיוניים לחזרה בתשובה, ורק בכוחם להראות שהקבלה המוצהרת איננה בגדר מס-שפתים בלבד. כשהמאבק בעיצומו אין לצפות שחזרה-בתשובה תתרחש מאליה: קודם לכן על היריב להכיר בנחיתותו ובחוסר האונים המוחלט שלו. ב. הכנעה: 'היריב מבין רק כוח'. חסידים רבים של הראיה הדמונית דוגלים באמונה המוזרה לפיה השימוש בכוח עשוי להביא ל'צריבה תודעתית', דהיינו ל'הבנה'.

אם בכל זאת לא הגיע האויב להבנה לא יהיה מנוס מלחתור לאחת מן התוצאות הבאות: ג. גירוש. יש לטהר את היסודות ההרסניים השליליים. בטיהור זה יש לבור את התבן מן הבר, והמהות הדמונית המשוערת מגורשת (כגון בגירוש-שדים או בהגליה). ד. השמדה.

הבה נבחן כיצד מתבטאים אופני-שליטה אלו ביחסים אישיים. למשל, לניסיונות להחזיר את ה'יריב' בתשובה יש פוטנציאל הסלמה גדול. ההורים או הבעל מרגישים חובה להביא את הנער המורד או את האשה המורדת לקבל את האמת שלהם 'על באמת'. ואולם רוב הניסיונות לצרוב את האמת בתודעת הנער או בן הזוג ה'עיקש' לא רק שאינם יעילים אלא שהם גורמים להסלמה. במצבים אלו הופך השכנוע הנחרץ לאיומים, האיומים לעונשים והעונשים לתגמול. במיוחד נוטים מתבגרים לפרש את ניסיונות ההורים לשכנוע כהתכוונות לשליטה מוחלטת. הבנה זו גורמת לכך שניסיונות-השכנוע של ההורים נחווים תכופות כגרועים מן הגרועים שבעונשים. באלימות בין בני-זוג הניסיון לשכנע באמצעות תוכחות מילוליות הוא תכופות השלב הראשון בנתיב המוביל לשימוש בכוח. הגבר המכה רואה בדרך-כלל את האלימות ככלי של 'אין ברירה', לאחר שכל ניסיונותיו להביא את האשה להבנה נכונה עלו בתוהו. במצבים אלו, עצם הלהט לשכנע את האחר ויהי מה הוא המונע את אפשרות ההידברות, שכן אם האחר דבק עדיין בעמדתו לא נותר מנוס אלא להשתמש בכוח. התביעה לחזרה-בתשובה הופכת לתביעה לכניעה גמורה. כשגם זו נכשלת עולה האיום בניתוק ובגירוש, שאחריו אורב גם איום הרצח.

5. חשד וסודיות

העמדה השלטת היא של חשד עמוק. החשד איננו סתם תגובה ספונטנית, אלא חובה: לא לחשוד משמע לא לעמוד כראוי על המשמר, ובכך לתת בידי האויב את יתרון ההפתעה. החשד בכוונותיו או בהצהרותיו החיוביות-לכאורה של היריב הוא סימן למציאותיות אחראית, ואילו מתן אמון מעיד על חשיבה מתוך משאלות-הלב ועל התרשלות מוסרית. כדי לחשוף את מזימותיו הבלתי-פוסקות של היריב עלינו לפענח את סימניהן. בקבוצות הנתונות בסכסוך תופסים מקום בראש הסולם החברתי מוסדות ומומחים הנחשבים לבעלי-יכולת לחשוף את מזימות האויב. עבודתם של מומחים אלו מכוונת לא רק כלפי האויב מחוץ, אלא גם כלפי האויב שבפנים. המשטרה החשאית היא פועל יוצא של התפיסה הדמונית.

כוח המשיכה של החשד מתמיה לכאורה. כלום לא נוח יותר לתת אמון? ועם זאת, במצבי סכסוך נחווה החשד לא רק כהגיוני אלא גם כמקור לסיפוק רגשי. אני חושד, משמע שאיני טיפש, פרייר או קורבן פסיבי. אני 'חושף' את מזימותיו הזדוניות של היריב, משמע שאני עולה עליו בחוכמתי ובצדקתי. "אויב טוב קשה למצוא," אמר פילוסוף אנונימי. על כך ניתן להעיר, שבעזרת מלאכת החשד המתאימה אפשר ואפשר למצוא אויבים מעולים.

חשד וסודיות הולכים יד ביד: אם יתגלו כוונותי ומטרותי לעיני האויב או לעיני מבקרים פוטנציאליים – כאילו שיחקתי לידיהם. עלי להסתירם בכל מחיר. בעיני מי שנאבק מתוך ראיה דמונית אין גרוע ממותח-הביקורת הפנימי, המפרסם את המתרחש בחוג המשפחה. הן בסכסוכים בתוך המשפחה והן בין קבוצות, 'לכבס את הכביסה המלוכלכת בפומבי' נחשב לבגידה קשה במיוחד. אין צריך לומר שהסודיות מעוררת עמדה דומה בצד האחר.

6. עקרון המיידיות

כל רגע הוא קריטי וכל מערכה גורלית, שכן כל הטיה, צנועה ככל שתהיה, של הכף עלולה להוביל לנחיתות-נצח ביחסי הכוחות. כל שהיה או היסוס עלולים לתת בידי האויב הזדמנות להכות בנו. מכה ניצחת היא הפתרון האידיאלי, משום שניסיון לגבור בדרך הדרגתית יותר או בפחות כוח עלול להגביר לטווח הארוך הן את הסכנות והן את מידת הסבל. אם נכזבת התקווה למכה הניצחת, כפי שקורה לעיתים תכופות, יש להכות מכה עוד יותר ניצחת. האמונה שכל קרב קובע מיהו המנצח ומיהו המובס מובילה לעיוורון סלקטיבי באשר לתהליכים הדרגתיים. התודעה איננה מבחינה במצבים הדורשים הבשלה והתפתחות, שכן הם אינם מאפשרים לקבוע ברגע הנתון הזה מיהו המנצח. ההיסטוריה של השיג-ושיח שבין הצדדים הופכת להיות ההיסטוריה של הקרבות ביניהם, שכל אחד מהם נראה בזמנו כקרב המכריע. עקרון המיידיות מביא לפרספקטיבת-זמן צרה ביותר: כל מאמץ שאיננו מכוון לניצחון כאן ועכשיו נראה כבזבוז זמן. סכסוכים הרסניים הופכים אפוא לסדרה של ניסיונות מסוג 'עכשיו או לעולם לא'. כיוון שבדרך-כלל מכות ניצחות הן בגדר אשליה, מתמשכות סדרות כאלו עד אין-סוף.

כוח-המשיכה הרגשי של עקרון המיידיות מועצם על ידי תהליכים פיזיולוגיים: הזעם והאיבה מביאים את הגוף לעירור, שמטרתו להכין את הגוף להלום. עירור זה מבקש לו פורקן בפעולת-זעם אלימה, ועל כן הוא מעדיף את ראיית-המצב המחייבת פעולה כזו. השהיית המהלומה כמוה כשחיה נגד הזרם.

עקרון המיידיות מספק את הלמות התופים לרטוריקה של המלחמה. באותה מידה הוא שליט בסכסוכים אישיים, ובעטיו נתפסת כל השהיה כאילו היא 'משדרת חולשה'. עקרון המיידיות משקף את תיאורית-הלמידה האינטואיטיבית, שעל פיה מאבד העונש לגמרי את כוחו המלמד אם אין הוא מופעל בו במקום. כך מכתיבה תחושת הדחיפות המוחלטת את מהלך השיג-ושיח, ומחסלת את הסיכוי להתפתחות הדרגתית.

סוד קסמה של ראיית-המאבקים הדמונית

בביוגרפיה הקלאסית של ארסמוס מתאר סטפן צוויג כיצד, בתקופה של תהפוכות חברתיות, קצרה ידם של הערכים ההומניסטיים לעמוד נגד קנאות; הסופות מנשבות בזמנים כאלו בעוצמה כה גדולה, עד שהעולם נקרע לשניים כיריעת-בד על-ידי הצדדים הניצים. העומד מן הצד חייב לנקוט עמדה ברורה לכאן או לכאן. ערכי-אנוש אנוסים לכפוף ראש בפני עוצמתם של אידיאלים קנאיים, מטרות מרחיקות-ראות מחווירות בפני מטרות מיידיות והיכולת לשאת אי-ודאות נדחקת מפני הצורך בוודאות מוחלטת. בנקודות-צומת כאלו יימצאו משמעות ודחף לפעולה רק בכוחה המאחד של הקבוצה ובשנאה לאויב המשותף.

בנוסף ליכולתן לעורר זעם ולתעלו, ההנחות ההרסניות תורמות ליצירת מצבים ההופכים עימותים מוגבלים יחסית לשריפות-ענק. לשריפות אלו הן מציעות את 'הפתרון היחיד האפשרי'. ההנחות ההרסניות פועלות אפוא כנבואות המגשימות את עצמן .

נבחן לדוגמה את ההנחה שהיריב שונה מאתנו בטבעו: הנחה זו מכוונת בהכרח את תודעתנו לפירוש שיפוטי ושלילי של מעשי היריב, והפרשנות השלילית של המעשים מחזקת את האמונה שהוא עשוי מחומר שונה לגמרי. תהליכים אלו יוצרים הלך-נפש, שבו נקנית מידה של ביטחון רק כאשר אנו מרגישים שאין מוליכים אותנו שולל. כך מביאה דווקא ראיית האויב באור שלילי בתכלית לתחושת ביטחון.

בדומה לכך מגבירה את עצמה גם ההנחה של 'משחק-שסכומו-אפס'. בראיה זו, כל מטרה שהם מבקשים להשיג נעשית מיניה וביה יקרה עד מאד. העובדה שהם רוצים משהו מהווה סיבה מספקת להילחם עליו בלהט. אחת הדוגמאות הקודרות ביותר של היגיון זה היא הלחימה על ורדן במלחמת העולם הראשונה. תחילה תכננו הגרמנים לערוך סדרה של התקפות-הסחה על ורדן כדי לגרום לצרפתים שיאמינו כי היא חיונית בתכנית המלחמה הגרמנית. הם ציפו שהצרפתים יגיבו על-ידי ריכוז כוחות גדולים בחזית צרה זו. כך יאפשרו לגרמנים להקיז את דמם באמצעות התקפות ארטילריות ובלא להסתכן בריכוז דומה של גייסות פגיעים. מסמכי המטה הכללי הגרמני מראים כי בשלב זה הגרמנים לא ראו כלל את כיבושה של ורדן כחיוני למאמץ המלחמה שלהם, אלא רק כמקום האידיאלי להסבת אבדות גדולות ככל האפשר לצרפתים. אבל החלטתם של הצרפתים להגן על ורדן בכל מחיר שכנעה את הגרמנים שהיא אכן מקום חיוני. הדבר הוביל לשינוי בתכניות הגרמניות: עתה הגיעו למסקנה שכיבושה של ורדן הכרחי! נראה שההיגיון שהנחה אותם היה: "אם הצרפתים רוצים את ורדן עד כדי כך, עלינו לרצות אותה גם כן". בהתמשך הקרב, כל קצין במטכ"ל הגרמני שהטיל ספק בכך שורדן ראויה לכל קורבן הסתכן בהדחה.

באופן דומה נוכל לבחון כל אחת מן ההנחות ההרסניות. במציאות שהן יוצרות נראים דקדוקי-עניות מוסריים כסימן למורך-לב. חסידי הפשרות, ההידברות והפיוס הופכים להיות מושאים לעוינות וללעג. אפילו האויב ראוי לכבוד יותר מהם. הם הפחדנים, מחוסרי עמוד-השידרה אשר בקומדיה האלוהית של דנטה בזים להם גן-עדן והגיהינום גם יחד.

באווירה זו עלולים גילויים מזדמנים של אנושיות ורציונליות להעמיק באורח פרדוקסלי את אחיזתן של ההנחות ההרסניות. אם זוכים חסידי ההידברות להזדמנות לנסות זמן-מה את כוחם בהשגת פתרון, די בכמה התפרצויות אלימות כדי 'לחשוף את פניו האמיתיות של האויב' ולהכשיל את המאמץ. חזרה לשימוש בלתי-מרוסן בכוח נראית עתה מוצדקת שבעתיים. חזרה מועצמת זו של הראיה הדמונית לאחר כישלונם של ניסיונות-שלום מאפיינת הן סכסוכים חברתיים ופוליטיים והן סכסוכים אישיים. כך למשל בסכסוך הישראלי-פלסטיני: חסידי הפשרה מנסים את כוחם, האלימות מצליחה להפר את ההידברות, ושני הצדדים חוזרים להתקפים מתמשכים של הרסנות הדדית. קורבנות אינסופיים יידרשו עד אשר תופיע לאיטה נכונות מהוססת לדיאלוג מחודש. תהליך דומה מאפיין סכסוכים אישיים מתמשכים. בסכסוכים זוגיים ניתנת מדי פעם הזדמנות להידברות חיובית, אולם די בכמה אכזבות כדי שהמאבק יתפרץ בשנית בכל עוזו. בתוך זאת עלולים אף מאמינים בהידברות להשתכנע שרק כוח יוכל להשיג את המטרה.

בזמנים של תהפוכות יש אפוא להנחות ההרסניות עליונות מובהקת על קול ההיגיון. יתר על כן, כיוון שהראיה הדמונית והתסיסה החברתית מעצימות זו את זו, בעתות כאלו נוטה הכף לצד הראיה הדמונית. גישה קונסטרוקטיבית לניהולו של הסכסוך לא תצלח, אם תסתפק בקריאה נרגשת לאידיאלים של אנושיות, סובלנות והיגיון. כדי להתחרות בכוחן המניע של ההנחות הדמוניות נדרשת תוכנית-מאבק נחרצת ובעלת כוח-הנעה גדול, שאיננה נוקטת בדרכי אלימות.

הנחות המאבק הקונסטרוקטיבי

רווחת הדעה שהתנגדות בלתי-אלימה היא גישה אזוטרית, שקיומה אפשרי רק בתרבויות שמטבען סולדות מלוחמנות. דעה זו רחוקה מן האמת. קבוצות אתניות וחברתיות מגוונות ביותר עשו שימוש נרחב בהתנגדות בלתי-אלימה במהלך ההיסטוריה. הרעיון הבסיסי בגישה זו פשוט ביותר: 'אגן על עצמי בכל האמצעים העומדים לרשותי – אבל מבלי להשיב מכה תחת מכה'. מה שהופך רעיון יומיומי זה לגישת-מאבק סדורה ורבת-עוצמה הוא העובדה שהוא מתורגם למערכת בהירה של עקרונות ואסטרטגיות.

1. החובה להתנגד

בבואתה הבלתי-אלימה של החובה לנצח היא החובה להתנגד. למרות המחויבות המוחלטת להימנע משימוש באלימות ההתנגדות הבלתי-אלימה כרוכה בעוצמה, והיא מהווה במובהק אופן של מאבק. גנדהי הדגיש, שמי שמטעמים עקרוניים נמנע מכל שימוש בעוצמה מעודד בפועל אלימות ודיכוי. לדעתו, לא תיתכן השפעה לדרישות ולעתירות שאינן נתמכות על-ידי עוצמה ועל-ידי נכונות מלאה להתנגד. הניסיון להגיב כלפי הצד האלים בהבנה אמפתית, בפיוס ובשכנוע מילולי בלבד מחריף למעשה את הדברים: עמדות אלו נראות בעיני היריב כגילויים של כניעה וזו מגבירה את נכונותו להפעיל איומים וכוח. אופן-הסלמה זה מכונה 'משלים', בעוד אופן-ההסלמה שבו עוינות מולידה עוינות הוא 'סימטרי'. ההתנגדות הבלתי-אלימה נוגדת הן את אופן ההסלמה המשלים והן את אופן ההסלמה הסימטרי.

ללא האפשרות של התנגדות בלתי-אלימה מיטלטלים קרבנותיה של התוקפנות בין כניעה לבין אלימות-נגד. למשל, בחברות הנתונות לדיכוי מתחלפות מדי פעם תקופות של הכנעה מוחלטת בהתקוממויות אלימות. כיוון שעול הדיכוי נוטה להכביד בזמן התקוממות, הוא מכשיר בכך את הקרקע להתקוממות הבאה. היטלטלות זו ניכרת לא פחות בתחום האישי. הוריהם של בני-נוער תוקפניים נעים לא פעם בין תקופות של פייסנות ('קניית שקט') לבין שימוש באמצעי ענישה קשים ולעיתים גופניים. ההתנגדות הבלתי-אלימה משמשת כבלם לטלטלות מזיקות אלו: בהיותה מתמשכת היא מונעת את היאוש שתכופות מזין את הסכסוך במלוא הרסנותו.

החובה להתנגד זכתה לתשומת-לב מועטה בלבד בתחום האלימות במשפחה. התשובות לאלימות כזו הן או ניסיונות לטיפול (בתוקפן, בקורבן או בשניהם), או ניסיונות להפריד בין הקורבן לבין התוקפן. כאשר שני הכיוונים הללו נכשלים, נותרים המטפלים וסוכני החברה האחרים חסרי-אונים. ככל הנראה, שתיים הן הסיבות להיעדר תשומת-הלב המקצועית לצעדי התנגדות: רתיעה אנטי-סמכותית של מטפלים מעיסוק בענייני כוח, ומיעוטם של כלים מעשיים. שתיהן ניתנות לתיקון על ידי יישום מתאים של תפיסת ההתנגדות הבלתי-אלימה לתחום המשפחתי.

התגובה הנלהבת לתוכנית של התנגדות בלתי-אלימה כלפי אלימות של בני-נוער מצביעה על כך שהתוכנית נותנת מענה מוצלח לשני המקורות של חוסר-אונים אצל אנשי מקצוע: היא מציעה כלים יעילים שאינם אלימים, ועונה על שאלת הכוח מבלי לנקוט גישה סמכותית.

2. דמיון בסיסי וריבוי קולות

גישת ההתנגדות הבלתי-אלימה איננה מניחה שהם רעים ואנו טובים, אלא גורסת שבכל אחד משני הצדדים מצויים הן קולות חיוביים והן קולות שליליים. יש להניח, שמקצת הקולות עשויים להתנגד בעתיד לאלימות גם אם לפי שעה הם חלשים או רדומים. מהטמה גנדהי ומרטין לותר קינג היו אמני ההעצמה של הקולות המתנגדים לאלימות בשני המחנות. לשם כך הדגישו כי האויב איננו הקבוצה היריבה: המאבק הוא נגד הדיכוי והאלימות, לא כנגד הבריטים או הלבנים. האשמת הבריטים או הלבנים רק תגביר את כוחם ואת אחדותם של הקולות האלימים במחנותיהם. שיקולים אלו תקפים גם במאבק נגד אלימותם של בני-זוג, בני-נוער או הורים: אם נצא מן ההנחה שהתנהגותו של האחר מושפעת מקולות פנימיים שונים, נוכל לחזק את הקולות הבלתי-אלימים, ולעומת זאת אם נבטל את ערכם של הקולות האלה נחליש אותם.

ראיית היריב כמרובה קולות היא בעת ובעונה אחת אופטימית וריאליסטית. היא אופטימית בכך שהיא מניחה שקולות חיוביים מצויים תמיד, גם אם קשה להבחין בהם. היא ריאליסטית בהכירה בכך שמאמצי ההתנגדות הבלתי-אלימה לא בהכרח יביאו להיעלמותם המוחלטת של הקולות השליליים. למעשה אין בכך צורך: די בכך שהכף תיטה לכיוון החיובי.

המונח 'פרלמנט הנפש', הלקוח ממחקר ההתאבדות, מצביע על כך שבנפש המתאבד הפוטנציאלי מתקיימים זה לצד זה קולות שונים, שמקצתם נוטים לצד החיים. מטרתו העיקרית של מי שמסייע אינה מכוונת למטרה הבלתי-מציאותית של הבאת המתאבד הפוטנציאלי לדבוק בחיים בכל מאודו, אלא למטרה הצנועה יותר של השגת רוב-קולות לצד החיים. לשם כך מספיק לעיתים שינוי קל בלבד בכיוון הנכון. כיוצא בזה בתחום ניהול הסכסוכים, עדיף לראות את התנהגותו ההרסנית של היריב כתוצאה של פולמוס בתוך הפרלמנט הפנימי. ראיה זו תביא לניסוחן של מטרות מציאותיות יותר מאשר טיפול-שורש באמצעות שימוש בכוח. המטרה החדשה היא לסייע לקולות הבלתי-אלימים לזכות ברוב.

באמצנו הנחה זו אנו לוקחים על עצמנו שלא לפטור את מעשיו החיוביים של היריב כנטולי-משמעות או כנגועים בתחבלנות ובהעמדת פנים. אדרבא, כל צעד חיובי הוא ביטוי לקול חיובי הראוי לכבוד ולתמיכה. תגובתנו לביטויים חיוביים אלו עשויה לקבוע אם יגברו או ייחלשו.

עלינו להניח כי גם במחננו ישנו ריבוי קולות, ונדרש מאמץ מתמיד נגד קולות האלימות. ההתנגדות הבלתי-אלימה תובעת ויתור על האלימות לא כצעד טקטי אלא מתוך עיקרון. אולם עלינו להניח, שכל עוד הסכסוך נמשך יגברו מדי פעם הקולות האלימים. לעיתים עתידות התפרצויות של אלימות להפר את העמדה הבלתי-אלימה, ואז תידרש התחייבות מחודשת לאי-אלימות. כדי לדבוק במחויבות זו חיוני לפתח יכולת עמידה וחסינות בפני התגרויות. באופן מפתיע, הקריאה ליכולת עמידה לא זו בלבד שאיננה מתסכלת את המתנגדים לאלימות אלא אדרבא, מעצימה את נכונותם. מסתבר, שגם במצבים אישיים מעמיקה את עצמה מחויבות זו ליכולת-עמידה: הורים מרגישים מחוזקים מאד כאשר הם עומדים בהצלחה בהתגרויותיו של הנער. יכולת העמידה מקנה גאווה והנאה כאחת, ואלו מאפשרים לה להתחרות בפורקן שמקנה הכעס האלים.

להנחה בדבר ריבוי קולות יש כוח משיכה נוסף: היא מזינה את האמונה שניתן להציל את היסודות החיוביים שבקשר. בסכסוכים רבים נשמרים עדיין זכרונות-עבר טובים ושביבי-הווה חיוביים למרות העוינות השלטת. רחשי-לב אלו מערערים את הראיה הדמונית, וזו מנסה להתעלם מהם. ההתעלמות מן החיובי יכולה להכאיב עד מאד. בהנחת ריבוי הקולות יש ברכה: כמה מעודד לדעת שהחיובי לא אבד כי אם אדרבא, ניתן להזנה ולטיפוח גם כאשר האדם שקוע רובו ככולו במלאכת המאבק.

מנהיגים כגון גנדהי ולותר קינג לא הסתפקו בהימנעות משימוש באלימות. הם דרשו שמעשי ההתנגדות ייעשו מתוך כבוד והתייחסות חיובית לצד האחר, ככל שמגעת יכולתו של הלוחם. היריב ראוי לכבוד, ואפילו בשיאה של ההתנגדות חייב אדם למצוא מקום לצעדים חיוביים. תפיסה זו נגזרת באופן הגיוני מן ההנחה בדבר ריבוי קולות. אבל הצעותיו החיוביות של המתנגד-ללא-אלימות שונות מאד ממה שמכונה בדרך-כלל 'פייסנות': בעוד הפייסנות מנסה לרצות את היריב על-ידי כניעה לאיומיו, הרי הצעדים החיוביים של גנדהי ושל לותר קינג הם צעדים של רצון-טוב, המוצעים מבחירה חופשית תוך כדי המשכת המאבק.

רעיונות אלו רלבנטיים עוד יותר לעימותים ביחסים קרובים, שבהם ממשיכים רגשות חיוביים להתקיים למרות המאבק. בתוכנית להוריהם של בני-נוער אלימים אנו מעודדים את ההורים לנקוט מחוות של פיוס אפילו באותם ימים שבהם הם שרויים עד צוואר במלאכת ההתנגדות. באופן מפתיע, הורים מדווחים תכופות שמחוות פיוס אלו הגבירו את יכולתם להתנגד. באמצעות צעדים אלו הם מראים לעצמם ולילד כאחד שהתנגדותם מכבדת ואוהבת. לשילובם של התנגדות ושל פיוס נודע חותם חיובי גם בתהליכי הסלמה. ניתן לשער שצעדי הפיוס מצליחים לשכך את הקולות האלימים ב'פרלמנטים הפנימיים' שבשני הצדדים. הפיוס מייצג התנתקות מגישת 'המשחק שסכומו אפס' העומדת ביסוד המאבק ההרסני. ב'משחקים שסכומם אפס' עצם העובדה שהיריב זכה בפרס שאיננו זכאי לו משמעה שהצד 'שלנו' איבד נקודות. מסיבה זו נרתעים לעיתים הורים מפני ההצעה לנקוט מחוות של פיוס ('אבל לא מגיע לו!'). לעומת זאת, במשחק שסכומו איננו אפס יכולים שני הצדדים להרוויח גם מצעד מפייס ש'לא מגיע לו'. התנסותם של הורים בפיוס מהווה גם גמילה הדרגתית מן ההנחה שניצחון לאחד פירושו בהכרח תבוסה לאחר.

3. אסימטריה של אמצעים

הלוחם ללא אלימות בוחר להמיר את הסימטריה הנוקשה של התגמול באסימטריה שיטתית של אמצעים: אי-אלימות תחת אלימות, אי-הסלמה תחת הסלמה. בהתנגדות הבלתי-אלימה מוגדרים מעשי-אלימות באורח מוחשי כמעשים שכוונתם המפורשת היא לפגוע בגופו של היריב או ברגשותיו. הגדרה זו של אלימות איננה חלה על מעשים שמטרתם לבלום את פעולותיו ההרסניות של הצד האלים אך אין בהם כוונה להזיק גופנית או נפשית. פעולות כאלו הן הן המאפיינות את עמדתו של פעיל-ההתנגדות.

כאשר גישה אלימה נתקלת בהתנגדות בלתי-אלימה היא נוטה לאבד מיעילותה ומכוחה. כמה סיבות תורמות לכך: א) היא מאבדת את הלגיטימיות שלה. ב) עצם העמדה הבלתי-אלימה של היריב מחוללת עכבה פנימית: קשה יותר לתקוף אנשים היושבים בשקט מאשר אנשים שואגים המניפים את אגרופיהם באיום. ג) בטחונה העצמי מתערער לנוכח המסר של חוסן הגלום בהתנגדות הבלתי-אלימה. ד) האסימטריה של אמצעים מחוללת תמיכה בצד הבלתי-אלים.

באמצעות תהליכים אלו יוצרת ההתנגדות הבלתי-אלימה סביבה שבה מתקשה האלימות להתקיים. אולם אל לו לצד הבלתי-אלים להניח שהיריב יוותר על האלימות בנקל. אמונה כזו תהפוך את ההתנגדות הבלתי-אלימה לתחבולה טקטית בלבד, שיש לזנחה אם היריב ממשיך באלימותו. האסימטריה של אמצעים מהווה בחירה מתוך עיקרון: אם בחרת בה, היה נכון להמשיך בהתנגדותך מבלי להשיב מכה תחת מכה, גם אם היריב מתמיד באלימותו.

הלוחם הבלתי-אלים רואה את ההסלמה כתהליך-גומלין אשר כדי לבלום אותו, חיוני להימנע מתגמול. על-פי התפיסה הדמונית ההסלמה היא תוצאה בלתי נמנעת מתוכנית-האב של האויב. ההבנה שהסלמה היא תהליך-גומלין מהווה תרופת נגד לאמונה זו. עצם השאלה 'מיהו האשם?' או 'מי התחיל?' נוטה להעצים את הלך-הנפש הדמוני. שאלה זו היא לרוב חסרת משמעות, שכן תמיד ישנם שני סיפורים מנוגדים, שלכל אחד מהם נקודת התחלה ומערכת עובדות משלו. גם כאשר אחד הצדדים הוא בבירור התוקפן, הרי דרישתו הסימטרית של הנתקף לתיקונן של כל פגיעות העבר עלולה להוביל להסלמה, שנזקיה עולים לאין שיעור על הפגיעות הקודמות עצמן. סיפורו של היינריך פון קלייסט, 'מיכאל קולהאס', עוסק בסוחר סוסים רודף-צדק שהיה קורבן למעשה ניצול שרירותי: אציל מקומי הוציא מידיו במרמה שניים מהמשובחים שבסוסיו, דלדל אותם לגמרי בעבודות-שדה ולימים הסכים בלעג להחזירם לבעליהם במצבם העלוב. קולהאס, אשר פניותיו לערכאות בבקשה לפיצוי עלו בתוהו, החליט ליטול בכוח את המגיע לו. הוא קיבץ לו גדוד מקרב האספסוף והוביל התקוממות רבת-היקף שבה נחרבו כליל כפרים וערים, אשתו נרצחה, הוא עצמו עלה לגרדום וילדיו נשלחו לבתי-יתומים. לכל אורך הסיפור, כל אימת שקולהאס נשאל מהן דרישותיו, הוא משיב: "אני תובע שיוחזרו לי סוסי בדיוק כפי שהיו בראשונה!"

4. אשליית השליטה

האמונה שיכול אדם לשלוט בהתנהגות וברגשות של הזולת היא אשליה. יש בידינו מידה מסוימת של שליטה במעשינו שלנו, אבל השפעתנו על הזולת היא לכל היותר חלקית ועקיפה. יש כוח משחרר בקבלת העובדה ששליטתנו בזולת היא אשליה. אנו נחלצים מן הכורח לשלוט על-ידי ההכרה שהשליטה היא בלתי-אפשרית. מכאן ואילך אין האשליה היהירה של שליטה פוגעת בטוהר המאבק הבלתי-אלים.

מיקוד המאמץ במעשינו שלנו במקום במעשי הצד האחר מהווה הבדל מהותי בין המאבק הבלתי-אלים לבין המאבק האלים. איום אופייני לגישה האלימה בנוי כהתניה מחמירה: 'אם לא תעשה כדברי אפגע בך!' הדגש הוא על הקישור ההכרחי בין מעשיהם של שני הצדדים. ליריב ניתנת הבחירה: ציות או עונש. כדי לשמור על כבודו הוא אנוס לסרב לדרישת הציות, ולהסלים את המצב באמצעות איומי-נגד. לעומת זאת, מסר אופייני להתנגדות הבלתי-אלימה הוא: 'אתנגד למעשיך. זוהי חובתי!' הדגש הוא על חובת ההתנגדות ולא על שליטה בצד האחר. אם היריב משיב באיום, חוזר המתנגד ומבטא את חובתו להתנגד.

גנדהי ביטא את רוח הנחישות-שאינה-שואפת-לשליטה במכתב ללורד אירווין, הנציב העליון הבריטי בהודו, שבו נתן ביטוי להחלטתו להתנגד למונופול המלח הבריטי. תחילה הצהיר שחובה על הודו לעשות כל שבכוחה כדי להשתחרר מ'חיבוק המוות' של האימפריה הבריטית; ואז קבע, שלו ולתומכיו אין כל ברירה כי אם ליזום מערכה רחבת היקף של התנגדות בלתי-אלימה כנגד המונופול. הוא סיים את מכתבו באמירה הפרדוקסלית: "כוונת מכתב זה איננה בשום פנים ואופן לאיים, כי אם לתת ביטוי לחובתו הפשוטה, המקודשת והבלתי-מעורערת של המתנגד האזרחי". הפרדוקס טמון בכך שהכותב מכריז על יציאה למערכה לוחמת, ועם זאת קובע שהכרזתו זו אינה מהווה איום. אבל הפרדוקס בא על פתרונו אם נשווה את הצהרתו של גנדהי לאיום מקובל: א) בדרך-כלל אין איומים כוללים הצהרה מפורשת על אי-אלימות. ב) גנדהי איננו אומר "עליכם לעשות כזאת וכזאת, ואם לא…" אלא "אין לנו ברירה אלא…". ג). גנדהי איננו מבטא רצון ("זה מה שאני רוצה!") אלא חובה מוסרית. אפשר לנסח את הצהרתו של גנדהי כדלהלן: "אתם חזקים מאתנו, אך חובתנו העליונה היא להתנגד לכם ללא אלימות." ניתן לאפיין את המסר של גנדהי כ'איום ברוח שאיננה מאיימת'. מסר כזה משתחרר מן הצורך להראות לאחר 'מי הבוס'.

ניתן לראות אותם תהליכים עצמם בעימותים אישיים. הצורך לשלוט, והאמונה בכך שהדבר אפשרי, מובילה כל צד לבחון את היחסים במונחים של 'מי הבוס'. ככל שנטיה זו חזקה יותר כן תגבר סכנת ההסלמה. כך למשל נמצא, שהורים הנוטים לראות את היחסים במונחים של 'מי הבוס' מועדים במיוחד להתפרצויות אלימות. כך גם הנער החותר לשליטה: ככל שהוא חושב במונחי 'מי הבוס' כן יהיה מועד יותר להתפרצויות אלימות. אם מצליח אחד מן הצדדים (בתוכנית שלנו אלו ההורים) לכבוש את החתירה לשליטה, פוחתת מאד סכנת ההסלמה. בתוכניתנו לומדים ההורים לבטא מסרים כגון: 'איננו יכולים לשלוט בך, אבל נתנגד לאלימות שלך בכל האמצעים הבלתי-אלימים שיש ברשותנו,' או 'אינני יכולה לנצח אותך, אבל אעשה ככל יכולתי כדי להגן על עצמי'. למסרים כאלו נודעת השפעה רגשית ניכרת. התוצאה האופטימלית היא ששני הצדדים משתחררים בהדרגה מן הכורח לכפות את רצונם על זה על זה.

לשינוי זה במיקוד יש ערך מוסף. בהלך הנפש הדמוני יש יסוד של 'היפנוזה עצמית שלילית': התודעה מתמקדת בצדדים השליליים של הצד האחר כאחוזת-קסם. היא איננה יכולה להימנע מחשבונאות מתמדת של מעשיו הרעים של האחר. כל עוד נמשכת דבקות זו נדחף האדם להתמקד באחר, להתלונן על מעשיו ולהגיב עליהם, וכך נחסמת תחושת החירות הנחוצה לפעולה. כאשר הנפש מתמלאת בקולות השליליים, שהיא מדמה לשמוע מן הצד האחר, מאבד קולה שלה את עוצמתו. הויתור על אשליית השליטה מאפשרת להשתחרר מהיפנוזה שלילית זו: עתה אנו מתמקדים במעשינו שלנו. בעבודתנו עם הורים אנו רואים תכופות תמורה הדרגתית באופן הדיבור שלהם: בדרך-כלל פותחים ההורים בפגישות הראשונות ברשימה ארוכה של תלונות על מעשיו הבלתי-נסבלים של הנער, ואילו עם התקדמות הטיפול הם פותחים בדיווח על צעדי ההתנגדות וההגנה-העצמית שנקטו.

5. פומביות

שקיפות ופומביות מרסנות את האלימות משני הצדדים ומאפשרות גיוס תמיכה למחנה הבלתי-אלים. מסיבה זאת פועלות תנועות של התנגדות בלתי-אלימה בדרך מנוגדת לגמרי לזו של ארגונים מחתרתיים: הן בוחרות להיחשף בגלוי במקום לשמור על חשאיות. אמנם הבחירה בפומביות איננה קלה כלל, אבל הדבקות בחשאיות עלולה לתרום להנצחת האלימות. הדבר בולט ביותר בתחום המשפחה: החשאיות מעודדת את האלימות המשפחתית לכל צורותיה. זאת ועוד: החשאיות נובעת מפחד ובהכרח גם מזינה אותו. ההרגלים שהחשאיות מפתחת מעמיקים בדרך-כלל את השיתוק במקום לסייע בהפגתו. הפומביות מעודדת נטילת מחויבות ציבורית לדבוק באי-אלימות. הפומביות היא אפוא יסוד מרכזי לא רק במאבק נגד פעולותיו ההרסניות של היריב, כי אם גם כנגד הנטיות ההרסניות במחנה 'שלנו'.

הפומביות חיונית גם לגיוסה של רשת תמיכה. כוחותיו של המתנגד היחיד דלים, והוא יכול להיות בנקל לטרף לפחד ולחוסר-אונים. המצב משתנה כאשר היחיד מבקיע את חומת ההסתגרות: רבים משתוממים לנוכח מידת האומץ שמגלים לוחמים בלתי-אלימים בפני צעדי-דיכוי קיצוניים. גנדהי הדגיש, שאומץ זה נולד מחוויית היחד ולא מנפש היחיד. עצם ההידברות המביאה את הקורבנות להכרה שהדיכוי הוא שרירותי, נובעת מחוויית היחד. הבקעת חומות הבדידות חיונית לא-פחות בתחום האלימות במשפחה. קורבנותיה של אלימות זו חסרי-אונים כל עוד הם מבודדים וכל עוד האלימות חשאית. הבאת האלימות לידיעת הרבים היא צעד שחותמו מהפכני: בהינף-יד מתפוגגת מסכנותו של הקורבן. עתה אפשר לגייס לחץ ציבורי כנגד האלימות ולהגן על הקורבן.

פומביות היא המפתח לאחת הצורות של התנגדות בלתי-אלימה, שנודעת לה חשיבות מיוחדת אפילו במצבי הדיכוי הקיצוניים ביותר: מתן עדות. ערכה הגדול של עדות עבור קורבנותיה של אלימות נתגלה במצבי-דיכוי קיצוניים כגון הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה, האפרטהייד בדרום-אפריקה וגטו ורשה. מתן עדות מאפשר לקורבנות לזכות בהכרה כקורבנות, ולהרגיש שבסבלם צפונה משמעות לזולתם. מתן-עדות שונה באופיו מן הווידוי שבטיפול נפשי: השיחה הטיפולית היא בדרך-כלל אירוע פרטי, ואילו העדות היא אירוע ציבורי. אנשי מקצוע רבים אינם מבינים די הצורך נקודה זו. תשומת-הלב של מטפלים מופנית לרוב ל'עיבוד פנימי', והם מתעלמים מן הערך התומך והמרפא הצפון בקהל גדול ואוהד. עבודתו של מייקל ווייט היא יוצא-מן-הכלל חשוב. בתוכניתנו אנו מנסים לשכנע קורבנות לאלימות משפחתית – אחים, בנות-זוג והורים – לתעד את סבלותיהם בכתב או ברשם-קול, ולהציגם בפני קהל תומך: בני המשפחה המורחבת, חברים, קורבנות נוספים או צוות מטפלים. קורבנות הממאנים לצאת בעדות גלויה מסכימים לעיתים לכך שעדותם תופץ בעילום שם. באמצעים אלו מתחילים קורבנות לראות עצמם כמתנגדים. אפשרות העדות מעצימה מאד את כוח המשיכה של ההתנגדות הבלתי-אלימה. למשל, תושבים בגטו ורשה שסייעו לעמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון שתיעד את הדיכוי בגטו, היו נכונים לשאת בסבל גדול ביותר ובלבד שיאספו מסמכים שיעידו בפני העולם על סבלותיהם. השפעת מלאכת-העדות על כוח העמידה של הקורבנות היתה עצומה.

חוויית היחד של ההתנגדות הבלתי-אלימה שונה מאד מחוויית היחד שמטפחת הגישה הדמונית לסכסוכים: היחד האלים הוא יחד סגור, המיוסד על הקטבים המנוגדים 'אנחנו-הם'. היחד הבלתי-אלים הוא פתוח, והוא מזמין ידידים כזרים, ואפילו את חברי הקבוצה היריבה, להצטרף אליו. בתוכנית להתנגדות בלתי-אלימה בבתי-ספר נבנתה חזית פתוחה נגד אלימות באמצעות ברית שבין הורים למורים. זו התבססה על העיקרון שיש לפרסם כל מעשה אלימות וכל תגובה משמעתית עליו בידיעון דו-שבועי להורים, למורים ולתלמידים, מבלי לנקוב בשמות המעורבים. לאחר מכן התנהלו בכל כיתה שיחות, שבהן הוזמנו בני-נוער להצטרף לחזית הפתוחה נגד בריונות, השחתה וצורות אחרות של אלימות. שיחות אלו נועדו לבטל את חוק-השתיקה הסמוי, אשר מנע מבני-נוער לדווח על האלימות לה היו עדים. כל בני-הנוער, ובכללם אלו שקודם לכן נהגו כבריונים, יכלו מעתה לראות את עצמם כחברים ב'אנחנו' החדש שהתנגד לאלימות באורח פעיל. נמצא שרבים מבני-הנוער שקודם לכן זוהו כבריונים החליפו בדרגה את בעלי-בריתם.

6. עקרון ההבשלה

בניגוד לעקרון המיידיות קובע עיקרון זה שהמאבק איננו מבחן-כוח שתכליתו לקבוע אחת ולתמיד מיהו השולט. המאבק הוא תהליך מתמשך, המגדיר וחוזר ומגדיר את איכות הקשר. ניסיונות להביס ולהכניע אינם מביאים לתוצאה יציבה אלא להתדרדרות הקשר. לכן מטרתו של המתנגד הבלתי-אלים איננה להגיע לפתרון מיידי, אלא לעמוד איתן עד שיבשילו תהליכים חיוביים. המתנגד הבלתי-אלים לוחם בנחישות, אבל מבלי לצפות שהיריב יחדל בטווח הקצר מן השימוש באלימות. אתוס העמידה האיתנה של ההתנגדות הבלתי-אלימה מייצג את היפוכה הגמור של האמונה במכה ניצחת.

עקרון ההבשלה כרוך באימון-מחדש של הקשב: יש ללמוד להבחין גם באירועים חיוביים זעירים ולתת להם הזדמנות להבשיל. זהו ניגודה הגמור של ה'היפנוזה השלילית' של הלוחם ההרסני, שבה ההיקסמות אל השלילי מביאה להתעלמות שיטתית מן החיובי.

עקרון ההבשלה כרוך גם בשינוי של הציפיות החיוביות. הלוחם הבלתי-אלים המחושל יודע היטב, שניסיון לכפות פתרון חיובי עלול להיות עקר ואף לדחוף את הצדדים לפתרונות הרסניים. לוחמים בלתי אלימים מאמנים אפוא את עצמם בעמידה איתנה לאורך זמן, שמים לב לשינויים המבשילים לאיטם ומטפחים בנחישות בני-ברית פוטנציאליים. מצד אחר הם חשדניים באשר למקסם-השווא של ניצחון מוחלט, ספקניים באשר לשליטה-בלחיצת-כפתור וצנועים באשר למטרותיהם המיידיות. התקוות המופלגות המפעימות את הלוחם ההרסני מושכות יותר את הלב, אבל הלוחם הבלתי-אלים עמיד יותר בפני אכזבות.

כוחה של ההתנגדות הבלתי-אלימה

כוח המשיכה הגדול של ההתנגדות הבלתי-אלימה נובע מיכולתה לרתום את הייאוש ואת העלבון של הקורבנות למאבק עקבי, מעשי והחלטי, שאינו כרוך בדמוניזציה. במצבי סכסוך חריפים, אופיה המעשי של עמדה זו מנוגד בתכלית לאופיין הבלתי-מעשי של אידיאולוגיות חיוביות שונות. נביאים הסולדים-מכוח ובעלי אידיאלים הומניים הם תכופות קול קורא במדבר, שכן אין בכוחם לגייס קורבנות-של-אלימות למאבק אמיתי. לא כך הדבר אצל חסידי ההתנגדות הבלתי-אלימה, שעבודתם נבנית על תחושת העוול שעוררו האלימות והדיכוי. כוח-מניע זה נתגלה לא פעם בתחום החברתי והפוליטי: תנועות של התנגדות בלתי-אלימה הגיעו לממדים המוניים, וקבוצות חברתיות שנחשבו קודם לכן לכנועות מטבען או ללוחמניות ללא-תקנה התעלו מעל לכל הציפיות וגילו יכולת גדולה להתנגד ללא אלימות.

ניסיוננו עם הוריהם של בני-נוער אלימים מראה תמונה דומה: הורים שבעבר היו חסרי-אונים ולכאורה חסרי-מוטיבציה, נענים בהתלהבות לעמדות ולאסטרטגיות הנחושות של ההתנגדות הבלתי-אלימה. המוטיבציה הולכת ומתייצבת, הולכת ומתגברת עם ההתנסויות הראשונות במלאכת ההתנגדות, ותעיד העובדה ששיעורי הנשירה של הורים מהתוכנית שלנו הם כנראה הנמוכים ביותר מכל המדווח בספרות על אימון הורים. התגייסותם של ההורים מתפשטת ומקיפה גם אחרים. בני-המשפחה המורחבת וידידים מצטרפים עד מהרה, ובכך מעמיקים את מידת המחויבות של ההורים. במצב העדין במיוחד, בו נופלים אחים קורבן לאלימות, ניתן לצרף גם אותם בהצלחה לתוכנית לאחר שההורים ותומכים אחרים התגייסו אליה. התגובה הנלהבת של בני-נוער, שעד לפני זמן קצר היו חסרי-אונים לגמרי, מעידה על מידת הרלבנטיות של הגישה.

ההתנגדות הבלתי-אלימה איננה התגובה הספונטנית לדיכוי ולאלימות. 'טבעי' יותר להשיב מכה או להיכנע. שתי הדרכים הללו הוטבעו בנו מכוחה של האבולוציה, בעוד ההתנגדות הבלתי-אלימה היא פרי התרבות. כדי לנקוט התנגדות בלתי-אלימה יש להבין תחילה שהיא אפשרית, ואז לתכנן אותה, לארגנה ולהפעילה. לעמידה בדרישות מורכבות אלו נדרשת מנהיגות מאומנת. תפקידם הראשון של המנהיגים הוא להביא לכך שהתומכים הפוטנציאליים יתוודעו לרעיונות אי-האלימות. לאחר מכן יש להגדיר את מטרות ההתנגדות, לארגן את האסטרטגיה, לחפש תומכים, לאמן את המשתתפים ולהבטיח שאלו ינהגו בריסון עצמי. כך בתחום החברתי והפוליטי וכך גם במשפחה. מורכבותן של המשימות הללו גורמת לכך שהמנהיגות הבלתי-אלימה היא תפקיד מעין-מקצועי, ואולם מידת ההתלהבות המתעוררת למשמע המסרים מאפשרת גיוס נרחב של מנהיגים פוטנציאליים חדשים.

ההיענות הנלהבת לרעיון ההתנגדות הבלתי-אלימה נובעת בחלקה מהפתעה. במפה המנטלית של מרבית האנשים המושגים 'מאבק' ו'אלימות' הולכים יחד. מפת-מושגים זאת מציגה רק את הברירות המקוטבות 'מאבק (אלים) או כניעה', 'מאבק או פייסנות', 'מאבק או דיבורים'. פירוקו של 'מאבק' לשני זנים, שאחד מהם הוא 'מאבק בלתי-אלים', מציג בפני התודעה צירוף חדש ויצירתי של מושגים שקודם לכן היו מנוגדים זה לזה. מיפוי זה פותח פתח לראיה חדשה ולפעולה משמעותית. שאלות כגון 'איך לא חשבנו על כך בעבר?' או 'מדוע אתה קורא לזה 'מאבק' אם אין משתמשים באלימות?' מעידות על ההפתעה המתעוררת לנוכח הייצוג החדש. כאשר מעמיקה ההכרה בכך ש'מאבק' ו'אי-אלימות' אכן יכולים 'ללכת יחד' מתעצמת גם המוטיבציה.

השלב הבא הוא אימונם של המתנגדים. גנדהי העיר, שחישולם של הפעילים יכול להיות מהיר למדי. חוויות ההתנגדות הראשונות עשויות לגרום לכך, שאפילו קורבנות שכבר ויתרו על מאבקם יהיו ללוחמים נחושים. תמורה זו ניכרת לעין גם בתחום המשפחה. למשל, לאחר שהורים מתנסים לראשונה ב'התיישבות' בחדרו של הנער האלים הם מבטאים תכופות הפתעה על כך שהיו מסוגלים לעשות זאת כראוי. אחת האמהות העירה ששריריה היו מתוחים במשך כל שעת ה'התיישבות', ואז הוסיפה: "אבל עכשיו אני יודעת שיש לי שרירים". אפילו חוויית הכאב הגופני עשויה לשנות את אופיה. לאחר שהשתתפה במשך מספר שבועות בתוכנית התנגדות כלפי אלימות מצד אחיה הבכור אמרה ילדה בת שתים-עשרה: "הוא עדיין מכה אותי לפעמים, אבל עכשיו זה לא כואב כל-כך."

כוח המשיכה של ההתנגדות הבלתי-אלימה ניזון גם מן השינויים המתחילים להופיע בצד האלים. תכופות ניכר ערעור בתהליכי האלימות, והדבר מצביע על כך שזו מתקשה להתמודד עם יריב שאיננו משיב מכה ואיננו נכנע. ערעור זה מחזק את המתנגדים. כאשר הרשויות חוזרות בהן לראשונה ממדיניות של דיכוי נזכר הדבר כאירוע היסטורי בתולדותיה של כל תנועה בלתי-אלימה. התהליך מעצים עם הופעתם של קולות-מחאה בקרב הצד האלים. אלו מתייצבים לנוכח האלימות ומביעים תמיכה במתנגדים. לעיתים נהפך אפילו ליבם של תומכי-אלימות לשעבר. אנו מכנים תהליך זה 'הזדהות עם הלא-תוקפן'. תחושות הנחיתות שאפשרו את הדיכוי מפנות בהדרגה את מקומן לתחושה של עליונות אישית ומוסרית. הדברים מתעצמים בכוח הפומביות ובכוח תמיכתם של מי שאינם נמנים עם הצדדים הניצים.

ההתנגדות הבלתי-אלימה היא אפוא תהליך המעמיק את עצמו. מי שהתנסה בצורה זו של מאבק יתקשה לחזור לדרך האלימות. נכונותם של יחידים ושל קבוצות לאמץ את דרך ההתנגדות הבלתי-אלימה תלויה במידת ההיכרות עם הרעיון ובהימצאותה של תכנית-פעולה ברורה. כאשר התנאים האלו מתמלאים מתחרה ההתנגדות הבלתי-אלימה בהצלחה עם שתי החלופות: מאבק אלים או כניעה פסיבית. יתר על כן, כל יישום חדש של ההתנגדות הבלתי-אלימה, בין אם בתחום החברתי והפוליטי ובין אם בתחום המשפחה, מעמיק את מודעותן של הבריות לאפשרות זאת. לעומת זאת אפשרות השימוש בכוח מוכרת לכל, והפופולריות שלה אינה גוברת בהכרח עם כל יישום חדש. יש לקוות, שמודעות מתרחבת זו תטה בהדרגה את הכף לכיוון ההתנגדות הבלתי-אלימה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | סגור לתגובות על מאבקים הרסניים ומאבקים בונים

על האטת התנופה המחאתית ועל כיצד להתניע מחדש. מאת ד"ר מולי פלג

תנופת המחאה החברתית בישראל הואטה, כך נדמה, וההתפעמות הגדולה שהתגודדה סביבה החלה להתפוגג. לכך בדיוק קיוו ופיללו שומרי הסטאטוס-קוו: הם בנו על כך שהתסיסה תגווע מעצמה. הם סמכו על שלושה מרכיבים שמאז ומתמיד הרגיעו וניחמו את אבירי הסדר הקיים כנגד התקוממות תובעי השינוי: עקומת ההתפתחות הטבעית של מחאה, חילופי העיתים והאופי האנושי.

לכל תהליך פוליטי יש מסלול התפתחות או ציר חיים של התחלה אמצע וסוף. כך גם למחאה חברתית שפורצת צעירה ורעננה לתודעה הציבורית ונישאת על גלי אהדה והתלהבות רחבי היקף. אך גילה הצעיר של המחאה בא לידי ביטוי גם באופיה הפזיז, הספונטאני והבלתי ממוקד. מחאה כזאת בראשיתה היא חצופה, מתריסה ובועטת. היא יותר נגד מאשר בעד, יותר רגשית מאשר שכלית ויותר דורשת מאשר מציעה. בשלב הנעורים שלה, מחאה חברתית עשירה בדיאגנוזה (מה לא בסדר) מאשר בפרוגנוזה (איך יכול להיות אחרת). זעם ההתנגדות וחדוות ההריסה הם מאחדים ומשחררים. אבל הנעורים חולפים וכל אדם מתבגר בקצב שונה ומתפתח בכיוונים אחרים. המחאה המתבגרת חייבת לעבור לשלב הבנייה והיצירה, ואלה כבר מצריכים אחריות, מחוייבות, יצירתיות ומעבר מעליצות המרי לזהירות השיקום. בעוד התסכול מהקיים הינו מאחד, חזון העתיד הוא מפצל: אי צדק ואי שוויון היום נחווים על ידי כל המוחים באותו אופן. צדק ושוויון מחר נהגים על ידי אנשים שונים אחרת לגמרי. כך הולכת ונפרצת אחוות המחאה ככל שימיה מתקדמים. ככל שמתארך המאבק, מתהווים מחנות, נמתחים קווי שבר ונחשפים פערי זהויות שנבלעו או הוסתרו באשליית האחדות של הריגוש הראשוני. זוהי עקומת התפתחות טבעית של כל מחאה ואם היא איננה מופרעת על ידי גירויים חיצוניים כמו ניסיונות כוחניים לפזרה, היא תגיע לזקנתה ותמות מות נשיקה.

חילופי העיתים אינם רק ייחולם של מגיני המצב הקיים לגשם ולקור. הם בעיקר האבחנה שלכל התרחשות יש קונטקסט, גם למחאה חברתית. היא גואה ומתפרצת בהלך רוח ציבורי מסויים, בציפייה חברתית לשינוי, בתחושה כללית שאפשר להזיז דברים, מצירופי נסיבות שמתחילים מאירוע פעוט כמו מיאון של רוכל ירקות לפנות סחורה ועד לקריסת רודנים. הצלחה של מחאה תלוייה בחיבור הנכון של נכונות והזדמנות: במודעות של המוחים להשלכות יוזמתם והתמדתם במאבק מצד אחד, ובתזמון של יציאתם לדרך. המפגש הזה חייב לקרות בנסיבות המתאימות ביותר או בעיתוי הבשל ביותר: כאשר הכרת המוחים ונאמנותם ליעדים חוברים ומגובים לתחושת מיאוס רחבה בציבור ולהמשך אקטיבי של אי שוויון ואי צדק על ידי הממשלה. אם הנסיבות משתנות והעיתוי המתאים חולף, יהיה קשה מאד למוחים לשמר ולהתמיד את מחאתם.

אבל את עיקר יהבם תולים אלה החוששים מהמחאה החברתית באופיו של האדם. ברירת המחדל האנושית היא לשמר את הקיים ולא לחולל מהפכים. הקיים הוא מוכר ונוח, גם מוכר מעוות, מפלה ומשחית. שינוי הוא מפחיד, לא מוכר ולא רגיל גם אם הוא טומן הבטחה או שיפור. בני אדם נוטים, באופן מודע או לא מודע, להצדיק ולתרץ לעצמם ולאחרים את הכשלונות של המערכת החברתית, הפוליטית והכלכלית בה הם חיים. זוהי מעין מערכת שימור עצמי שדבקים בה גם אלה הסובלים ונאנקים תחת המצב הקיים, לעיתים מזומנות אפילו יותר מאלה שנהנים מהעיוותים בו. קיימים מספר הסברים אפשריים לפרדוקס הצדקת הקיים וניתן לכנסם לשלוש קטגוריות מרכזיות: הכרתית, להבטיח וודאות וליצור השקפת עולם יציבה ומוסדרת; קיומית, להדוף איומים ולחוות סביבה בטוחה ומקובעת, וחברתית, תחושה של שייכות והתחברות למסגרות מוכרות. כל ההסברים האלה גורמים לאנשים להדחיק את תחושות אי שביעות הרצון והקיפוח שהם חשים. בהרבה מקרים מוסברת האחיזה בסטאטוס קוו כחוסר ברירה, מצב זמני, גזירה משמיים, או בעזרת ערבוב של הקיים עם מה ש"צריך להיות". במקרים אחרים מוסבת האחריות למצב הנחות מהמערכת לאינדיבידואל, או מגורמי הנזק לקורבן. בשל היעדר תמונה ברורה של מציאות אחרת, קיימת נטייה לקבל ולאשרר את הקיים בשל ההתרגלות אליו וכל מאמץ לשנותו נתפס לא כיוזמה לתיקון עוולות אלא כניסיון לערער אפילו את המעט שיש.

אלה הן סיבות  אפשריות להאטת תנופתה של המחאה החברתית בישראל בשלב זה. מה ניתן לעשות כדי לחדש את המומנטום ולהמשיך במשימת שינוי סדר העדיפויות בחברה הישראלית? יש הטוענים כי כדאי לקפל את הדגלים, השמיכות והאוהלים, להמתין בסבלנות לבחירות הבאות ואז להעניש את כל מקבלי ההחלטות הנוכחיים. זוהי מסקנה מובנת אך חסרת שחר וחסרת תכלית. ברור לדבקים בדרך זאת למי הם לא יצביעו בבחירות הבאות, אך למי הם כן יהינו להצביע? זוהי שוב, האופציה הלא בוגרת של לקום על הקיים מבלי לארגן חלופה. חשיבות הצלחת המחאה היא בכך שכל שילטון שייבחר יידע בוודאות כי אינו יכול להמשיך את העסקים כרגיל וכי נוא פועל תחת עינו הפקוחה והאקטיבית של הציבור. מחאה ציבורית פעילה היא במילים אחרות יישומה של הדמוקרטיה הישירה והכפפתה של הפוליטיקה הפורמלית תחת ריבונותה של הפוליטיקה החוץ פרלמנטרית.

מה שצריך להיעשות מיידית וללא המתנה לצו הבוחר, הוא להיענות לשלושת האתגרים ששומרי הסטאטוס קוו ייחלו להם: לכוון את המחאה לשלב התבגרות חכם ומושכל ; ליצור מחדש את החיבור בין נכונות והזדמנות, ולרתום את הנטייה הטבעית להצדקת הקיים כמנוף להבאת השינוי.  איך עושים את זה? התבגרותה של מחאה באה לידי ביטוי בהתמסדות, בהפיכתה מתנועה לארגון, ובהעמדת תוכנית כוללת, ישימה ומובנת כאלטרנטיבה למצב הקיים. התבגרות המחאה היא המעבר מהקיטור של "למה ככה?" לתוכחה של "למה כך ולא אחרת?".

החייאתו של החיבור בין נכונות להזדמנות היא בידי מנהיגות המחאה. אחריותם המרכזית היא לחדד יום יום את הרלבנטיות והממשיות של אי הצדק החברתי וסדר העדיפויות הלאומי. הם חייבים, כמו שעון מעורר וכמו זבוב הבקר המציק מהמשל של סוקרטס, לנקר את המצפון הישראלי ולנעוץ כל יום את הסיבה למחאה בראש סדר היום, לא לתת לה להישמט ולא להיקבר תחת אמתלות ותירוצים אחרים. מקבלי ההחלטות ינסו השכם והערב להסיח את דעת הקהל בלהטוטי מדיניות אך קברניטי המחאה צריכים להיות שם בכל התפתחות ובכל תימרון כדי להגן בגופם על חיוניותה של המחאה. מצד שני, אסור שנכונות הגייסות לשאת בעול המחאה תילקח כמובנת מאליה. היא צריכה להיבדק, להתרענן ולהתחדש שוב ושוב באמצעות אירועים, סדנאות, מפגשים ודיונים בין קבוצות שונות בציבור שינצלו את הזדמנות אי שביעות הרצון המשותפת כדי להכיר האחד את השני ולשאוב עידוד הדדי מקבוצת ההזדהות החדשה שלהם.

אופיו של האדם קשה לשינוי. את ההיצמדות העיקשת לקיים ניתן יהיה להמיר בתחושה שהשינוי הוא הכרחי,מעשי וקרוב. כלומר, לשכנע כי השינוי המוצע הוא הוא המערכת החברתית, פוליטית, כלכלית אליה אכן ראוי וחיוני, וכי הנסיבות העכשוויות הן "קלקול" או מוטציה של מה שבאמת אנו ראויים לו. המאבק צריך להיות מנוסח ומעוצב כיוזמה להשבת הביטחון והיציבות ולא ניסיון ליצור מצב חדש, ניסיוני, הרפתקני ולא ברור. הבלטת מסמך מכונן ומשותף ברוחו לכל שכוות הציבור כגון מגילת העצמאות וההבטחה לצדק ושוויון חברתי הגלומה בה, עשויה למנף את המוטיבציה לשינוי ולמזער את הנאמנות לחוסר השוויון הקיים. כל הגורמים האלה יחד, עיצוב פרוגרמה מקיפה וישימה לשינוי, השארת אי השוויון על סדר היום הלאומי ומיסגור המחאה כהשבת הביטחון והיציבות על כנם עשויים להתניע מחדש את רכב המחאה החברתית לפני שהנתיב ייסגר סופית לתנועה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | סגור לתגובות על על האטת התנופה המחאתית ועל כיצד להתניע מחדש. מאת ד"ר מולי פלג